ב20:00 בערב של יום שבת עוד הייתי אופטימית. אני יכולה להפסיק הרי מתי שאני רוצה, לא? 
ברבע לחצות, כשהעליתי את הסטורי הכמעט אחרון לפני שבוע הגמילה – כבר התחלתי להתמלא בזיעה קרה. שבוע בלי סטורי?! לא להעלות ולא לצפות?! איך אני אדע מה קורה בעולם, איזה יום היום, למי היה האפי האוור במשרד ומי טייל עם הכלב? והכי חשוב – איך אני אצליח לבלוש אחרי החברות שלי ולדעת מה הן עושות כשהן אומרות שהן עסוקות מדי בשבילי?

יום ראשון – שבוע חדש! אני לגמרי יכולה לעשות את זה! זה מה שאמרתי לעצמי כשהתעוררתי והושטתי את היד לעבר האייפון. פתחתי את האינסטוש והושטתי את האצבע לעבר אחד העיגולים הצבעוניים החמודים כשלפתע האמת המרה נפלה עליי. שלא לומר – היכתה בי. עם מוט ברזל. 

יום שני – הגיעה הזמן לפינה השבועית שלי בסטורי "לאבלי אין בבלי"! בפינה המרתקת הזו אני בד"כ מסתובבת ברחובות בבלי (אנדר דיוטי כמובן, אין באמת מה לחפש שם) ושולחת לעוקביי מסרים. ובכן, לא הפעם. שולחת סרטון עצבני לחברה עם הפתיח של "לאבלי אין בבלי" בפרצוף ממורמר. בהמשך היום היא תקבל תמונות מפורטות של ארוחת הצהריים והערב, כולל קינוחים.

יום שלישי – אני לגמרי גיבורה. גיבורה ממורמרת ועצבנית, אבל היי, זו המהות של גמילה, לא? גם נרקומנים סובלים, אז מי אני שאתלונן? ובכן, אני מיכל אהרוני שחזרה בלילה מהצגה מהממת שחברים העלו בעצמם ולא יכלה לפרגן להם, ואני אתלונן כמה שבא לי!

יום רביעי - נרשמתי לחדר כושר ובאופן טבעי צילמתי את האיוונט, ואז החלטתי לעשות את הדבר החכם ולעקוף את המערכת, כלומר להביא את ההר אל מוחמד ולשלוח כמובן את התמונה לכלללל החברות שלי. התגובות נעו בין חוסר אמונה (מוצדק, יש לציין) באמיתות התמונה, לבין רחמים (מוצדקים, יש לציין). והעולם לא יודע. 

יום חמישי – יום שרבי מקסים ומואר ובו לבשתי את מיטב בגדיי הקיציים, התאפרתי ושמתי את פעמיי למשרדים של מה וזה, שם צולמתי לפרוייקט חדש, שעליו כנראה תדע רק המשפחה שלי. שלחתי להם תמונה כי החברות הפסיקו להגיב, ברור. כמו כן, התגובה של העורכת היתה ממש מתונה כשקיללתי את הרגע שהסכמתי לפרוייקט הזה. כמו מכורה אמיתית קיבלתי "אוהבים אותך מיכל" והרבה סימפטיה. תודה רבה. 

יום שישי – טלינג טלינג. מישהו תייג אותי בסטורי. ברנדה ממה וזה? מוזר, היא יודעת שאני בגמילה ואסור לי לצפות. אם היא תייגה זה כנראה ממש ממש חשוב ולא סובל דיחוי אז אני רק אציץ רגע לוודא שהכל בסדר. וכך, חברים, נופלים למלכודת מתוכננת היטב של חברה שעוד תשלם על ההלשנה שלה בקבוצת הבלוגרים. 

יום שבת – יום אחרון, את לגמרי על הגל! רוקדת בחתונה מטורפת, אוכל קינוח היסטרי ועוד אוכל פוטוגני להחריד, לבושה יפה, והעולם שותק. כי הוא לא יודע. נו מה כל דבר צריך לצלם?! ברור שכן. אז צילמתי. השתמשתי בתמונות כשוחד כדי לאיים על חברה שאם היא לא תשלח לי באופן פרטי את הסטוריז שלה – היא לא תדע לעולם איפה אני. או עד שאספר, מה שיבוא קודם. 

איך אני מסכמת את שבוע הגמילה שלי? גיהינום. סרט אימה. זוועות עולם. שאלוהים ייקח אותי, ויפה שעה אחת קודם. אבל לא נשברתי ולא מעדתי, אז אני טופחת לעצמי על השכם. וכמו בהתקף בולימיה, מעלה בבת אחת את כל התמונות מהשבוע האחרון. בכל זאת, זה נורא חשוב לאנשים לדעת מה אכלתי ביום שלישי, לא? כנראה שלא. שיט.  

// מיכל אהרוני

Your email was successfully saved