לפני ארבע שנים דחפתי את הקופיטסט שנשלח אליי עמוק למגירה ולא הבטתי בו שוב. קיפלתי אותו שם, יחד עם חלומות קטנים על רעיונות גדולים והלכתי לסיים תואר בהצטיינות. למה? כי סטטיסטיקה הפחידה אותי פחות מלשמוע שאני לא מספיק טובה. כי לשנן חומר בפסיכולוגיה הרגיש יותר בטוח מלהכיר אנשים שאוהבים מילים בדיוק כמוני. כי לזכות באריה השואג נראה לי יותר קל מלמצוא שם לבייגלה עם חור.

ואז, ברגע של אי שפיות זמנית שאפשר לקרוא לו גם אומץ, החזקתי שוב קופיטסט, הפעם של מכללת ACC ע"ש תרצה גרנות. "מה המילה בעברית שאת הכי אוהבת?" שאלו אותי בראיון, "התקבלת", עניתי. "אז התקבלת". רוצים לדעת איך מריח אושר? לכו לשטוף את הבית עם מרכך כביסה.


(מתוך דף הפייסבוק של תרצה גרנות ACC)

בחודשיים שאני שם כבר הספקתי לקרוא לעצמי כלבה, לתכנן תערוכת צילומי רנטגן, לכתוב סיפור על סנטה קלאוס מפליץ, להתחיל עם בחור בבר באמצעות היטלר וקוף מת, להתרגש בכל יום שני וחמישי מחדש. וגם להתמודד עם הרגע הזה, בו המודעה שלי נתלשת מהקיר ונשלחת אחר כבוד לבית הקברות לרעיונות.

"קיר הדמעות" הם קוראים לו. זה המקום בו רעיונות גרועים הופכים לקרעי נייר לבן, יוצרים יחד קבר אחים מקומט, שעשוי מביקורת בונה, קורט עלבון והמון מחיאות כפיים. אחד אחרי השני נפרדו החברים שלי ממה שהיה עד לפני רגע מודעה מנצחת. לדעתם לפחות. ואז הגיע הרגע שלי. התכוננתי אליו, ידעתי שהפעם פישלתי, ערכתי לסדרת המודעות המטופשת שבניתי טקס פרידה קצר שבו בעיקר איחלתי לעצמי למצוא יותר ממשפט אידיוטי, מביך ולא מובן בפעם הבאה. ואז הלכתי הביתה. נרגשת, עם כמות אדרנלין שרק מקום מופלא כמו המכללה הזו יכול לספק. כמו אחרי באנג'י, רק שבמקום לקפוץ, למדתי להיפרד.

ACC

אחרי שיצאתי מהשיעור צחקתי עם הכיתה, אבל נשכתי שפתיים. שוב הרגשתי אותה, את אותה תחושה שגרמה לי להחביא אז את הקופיטסט, עושה את דרכה להרוס את כל מה שהצלחתי לבנות. את מחיאות הכפיים שקיבלתי בכיתה, את הפרגון, את התחושה שעוד קצת ואני הופכת למה שתמיד רציתי להיות כשאהיה גדולה. רק שהפעם החלטתי להילחם כדי לא להשליך גם את התשוקה הכי גדולה שלי לבית הקברות לרעיונות.

אז סיפרתי לעצמי ולכל מי שרצה לשמוע שלכולם זרקו ושזה דווקא טוב שפעם אחת אני מקבלת פרצוף עקום ומחיאות כפיים מנחמות ושכדאי שאתרגל כי הרבה מהרעיונות שלי עומדים להפוך לכדור בקרוב. ואני אמנם לא מייקל ג'ורדן אבל לקלוע לפח זה דווקא נורא קל. אז לפחות בזה הצלחתי.

כשיצאתי מהשיעור צחקתי עם הכיתה, אבל נשכתי שפתיים. והן היו במקום שלהן, יחד עם הידיים, הרגליים והראש שעדיין עובד. רוצים לדעת איך מרגישה פרידה קלה? סגרו את הטלוויזיה בדיוק כשמתחילה התכנית הבאה של "דה וויס".

// שי נרקיס


Your email was successfully saved