רכבתם פעם אל עבר השקיעה? כלומר, לא תרתי משמע, אבל יצא לכם פעם ליהנות באמת ממשהו שהצלחתם להשיג?

*מאירועי הפרקים הקודמים של החיים על פי שלונגי*
 
נרשמתי ללימודי קופירייטינג, עבדתי קשה כל השנה על תיק העבודות, ובחודשיים האחרונים בפרט, וסוף סוף סיימתי אותו! ועכשיו כשאתם מעודכנים לגמרי (לא ששאלתם, כן?) אני עדיין תוהה למה אני מרגיש רע עם זה שאני רוצה קצת לנוח במקום לחפש את הפסגה הבאה לכבוש?

שלא תבינו לא נכון, אני יודע לקחת זמן לעצמי. לעשן משהו, לראות איזו סדרה או סרט (שסביר שראיתי כבר אלפי פעמים), או אפילו סתם לישון 14 שעות ברצף. אבל מרגע שהשתחררתי מצה"ל אני רק רץ מיעד ליעד. תוך שבועיים מחופשת השיחרור כבר התחלתי עבודה מועדפת, שבועיים אחרי השיחרור כבר התחלתי ללמוד לפסיכומטרי, ובגיל 22 מצאתי את עצמי מתחיל תואר ראשון. 

סיימתי אותו בהצלחה בגיל 25 וישר התחלתי לרדוף אחרי קריירה, שבזמנו חשבתי שתעניין אותי. הבנתי שזה כנראה לא הייעוד ושברתי כיוון לקופירייטינג ו... כך הגענו להיכן שאנחנו נמצאים היום.
היות ואף אחד מאיתנו לא באמת מיוחד (חוץ ממך, כמובן, אתה מיוחד!) וכל מה שנאמר או נעשה "Has been done before"-  על ידי אנשים אחרים בתקופות שונות, ברור לי שאני לא הראשון ובטח לא האחרון שלא מסוגל לשכנע את עצמו לקחת קצת מנוחה, אבל למה? זה הצורך בהישגיות שהגיע מההורים (הגנים הפולניים) או סתם בגלל שאני אדם של Doing שתמיד חייב ללמוד או לעשות משהו? 

בכל מקרה, אומנם כבר תקופה ארוכה לא לקחתי על עצמי אתגר של אוכל (חוץ מלמצוא דברים חדשים לבשל לשחר, שזה אתגר בפני עצמו. האישה הזו בררנית, שלא תדעו) ולשמחתי יש מספיק דברים שמאתגרים אותי מחשבתית (תנסו אתם לפתור בריף שאתם בעצמכם יצרתם עבורכם).

אז, קיבלתי החלטה: אני הולך לנסות לשם שינוי לא לעשות שום דבר בחודש הקרוב. כי יש גבול כמה אפשר לאזן בין הקרב הבלתי פוסק בין הצורך להגשים, להשיג מטרות, ליצור לעצמי שם ואפילו להפוך למותג, לבין הצורך שאף אחד לא יידע מי אני. ובעצם, אולי אפילו כדאי שאחרי שבע שנים בהן אני נוסע בפול גז על אוטוסטרדת החיים, אולי כדאי שאקח קצת הפסקה.

יכול להיות שזה יילך טוב ובאמת אגלה שלא מתים מעצלנות גרידא, או שתגלו אתם עוד כמה חודשים שזו הייתה הנקודה בזמן שבה החלטתי ללמוד תסריטאות.
אין לי איזו פואנטה שאני מנסה להוביל אתכם אליה, אני חושב. אולי מלבד אחת, והיא שאם כבר החלטת משהו - Own it ולך עם זה עד הסוף. גם אם ההחלטה היא לא לעשות כלום. 

// בן שלינג

Your email was successfully saved