זה לא הגיוני.
כל השריפות האלו במקום שהיה לי בית בשנתיים האחרונות, לא נתפסות בעיניי. הפינה ההיא ששתיתי בה קפה שחור בפעם הראשונה, הבריכה ששחינו בה והעברתי בה את הקיץ הכי טוב שהיה לי בחיים, הבית הקטן הזה שהיה הבית שהכי אהבתי אי פעם, היום הם תמונה בחדשות - ולא בשום מובן חיובי. תמונות מזעריות, שעבורכם מהוות שנייה מתוך בליל כתבות אימתני במהדורה המרכזית של שמונה, ועבורי מהוות שבר ענק בלב.

הפסקת אש הם אומרים לי.
אבל זה רק עניין של זמן עד שהכל שוב יתפרץ, עד שהאזעקות שוב יתחילו, כי בתכלס, האש לא מפסיקה. גם כשבעיניכם העיתונים היו רגועים ועסקו בעוד כל מיני נושאים אחרים, אני ראיתי את הקיבוץ שלי נשרף כליל, אני שמעתי את צה"ל תוקף בכל הכוח ואני בהיתי בחבר שלי וקינאתי בו כל כך על זה שהוא מצליח לישון למרות כל הבומים.

אני זוכרת את השנה ההיא שהייתה עוד מלחמה בקיץ.
כמה שמחתי שהפסקת האש הייתה בדיוק בחצות ביום ההולדת שלי, כי הם נתנו לי יום אחד לחגוג. וזה מה שהממשלה לא מבינה ולא רואה, הם רואים אותנו כקומץ של אנשים, כולם יחד, מתמודדים בצורה שהם יכולים, אבל אנחנו יחידים ועל כל אחד מאיתנו זה משפיע - בכל יום, בכל לילה.
אני לא יכולה לשמוע רעש של אופנוע או נפצים ברחוב, כי המחשבה הראשונה שעולה לי גם אם ארצה וגם אם לא, היא של "הנה זה מתחיל שוב."

גם עכשיו, כשהתרחקתי מעט מעוטף עזה, אני עדיין דרומית. דרומית הייתי ואשאר כל חיי, כי כשמתרגלים לכל הטוב כאן פשוט אי אפשר ללכת לשום מקום אחר. לא משנה כמה חמאס מתעקש להרוס כל פינה אהובה.

זה לא הגיוני.
להרגיש במקום היפה בארץ, כאילו אנחנו החלק הכי מיותר ומכוער. כאילו אנחנו לא חשובים וכאילו בגלל שאנחנו לא גרים במרכז תל אביב, החיים שלנו פחות קריטיים כרגע. כי יש דברים חשובים יותר, יותר חשובים מהביטחון שלנו, מהשקט שלנו, מהרצון לחיות חיים נורמליים.
ובוער בי הרצון לעשות משהו ולשנות ולנסות ולהפוך את הקערה ולמצוא פתרונות ולתת מענה, אבל אני לא מוצאת, אני לא יודעת, אני לא מבינה, אז זו הדרך להוציא את מה שיש לי - רק דרך הכתיבה.
ולא נעזוב, כי אי אפשר, כי לא רוצים, כי למרות הכל -
בית תמיד נשאר בית.

// ברנדה אזרצקי

Your email was successfully saved