ועכשיו זו מן תקופה כזאת שבה הכל קורה שוב. כמו לעמוד באמצע קהל עצום בלי לזוז, כשאנשים חולפים על פניך ומדי פעם מישהו נתקל בכתף ואתה רק מניע את עצמך לאחור אבל הרגליים לא זזות. או כמו לצפות בנוף מבעד לחלון אטום לרעש ולראות את שאון המכוניות בחוץ מתנפץ על האדישות הדו שכבתית שלך. אטום ואפאטי, אבל לא חסר רגש.

אלו פשוט השכבות וההרגלים והתסכול והיאוש שעטפת את עצמך בהם, כמו מחסום הדם-מוח שלא נותן לכל דבר לעבור ועדיין מאפשר למכונה המופלאה הזאת לתפקד. ואולי דווקא בגלל זה היא מתפקדת ככה. אי אפשר לתת לכל להיכנס ככה סתם, צריך מנגנוני הגנה. ועם ההיגיון הזה אתה מחמיר עם עצמך, וכל ביקורת מוסיפה לך עוד לבנה לחומה.
 

++ Alcohol in, focus out. #alcohol #blurry #outoffocus #lights #purple

A post shared by Barak Fogel (@barakfogel) on

וכבר לא אכפת לך מה יגידו כי אכפת לך כל כך, ואתה מנמיך ציפיות ומחליף ציפיות ועושה כביסה ושום דבר כבר לא כזה מעניין. הסדרה נגמרה ולך תחכה עכשיו חצי שנה לעונה הבאה, ומשחקי המחשב חוזרים על עצמם והכל צפוי וידוע מראש. אפילו הוויכוחים על אלוהים לא מעירים שום דבר ומה נותר מהלהט שפעם היה, אוד מוצל מאש יוקדת של טענות חדות ושיפודי רעיונות.

אתה מביט בקלישאה שצוחקת לך בפיקסלים שחורים על מסך המחשב, מסודרים באותיות עבריות ואז אנגליות ואז בצבעים ונקודות בסרטון אחרי סרטון אחרי סרטון ורק דבר אחד יכול לזעזע פה את הסירה, וזה לא גל נשבר ולא רוח חולפת או סערה שאיכשהו מגיעה פעם אחר פעם בחורף הזה. זה זו. וגם לזו הזו אתה מחכה כל כך הרבה זמן שכשהיא כבר באה אז אתה לא רואה שהיא באה, ואז היא חולפת כי גם לה יש כמה שכבות ולך תעביר מסרים מבעד לזגוגיות דו שכבתיות עם הצללה ווילון אטום לאור כי חס וחלילה שתיכנס איזו קרן שמש.
ואתה בכלל לא בדיכאון, זה לא הקטע, סתם חסר חשק. האוכל טעים, והקללות עסיסיות, זו רק ההמתנה הטיפשית שמשהו כבר יקרה אחרי שניסית להיות זה שגורם לדברים לקרות אבל העולם בן זונה והוא מסתובב איך שבא לו ולא ממש שואל אותך. ואתה דבוק אליו בעל כורחך כי לך תעוף עכשיו להביא לה את הירח ובעצם זה יהיה מעשה ממש אנוכי כי מה יהיה עם הגאות, ואיזה שפל זה יביא.

אתה מנסה לחזור למוזיקה ישנה או כזו שפחות הכרת ופתאום מגלה איזה סולו שפורט לך טוב טוב על הלבד בכבישים הארוכים האלה לעבודה ובחזרה הביתה. סימני הדרך שלהם ברורים מאוד, מישהו מקבל הרבה כסף כדי לתחזק אותם, ורק אתה לא מצליח לקרוא את הסימנים שלה או שאתה קורא מצוין אבל משהו אומר לך שהבנת ממש לא נכון ואז מה אם היא אמרה כך וכך ואותתה כך וכך ונגעה כך וכך.

ושוב מרימות ראש כל לטאות הפחד מן העבר וזוחלות לך על קצות העצבים המוטוריים ואתה משותק ולא יודע למה. כי כבר לא באמת אכפת לך אבל אולי בגלל שלא אכפת לך אז אתה כבר לא מתאמץ וכשזה יבוא זה יבוא. אבל זה לא בא כי צריך להתאמץ ומעגל הקסם הזה מאבד מכל היופי הקוסמי שלו, ויש סופר ירח אדום כחול של פעם ב-150 שנה ואתה אפילו לא מרים ראש כדי לראות.
אבל אז בהיסח הדעת ובלי לשים לב הכדור הלבן הזה שחשבת שהוא בכלל מנורת רחוב מביט בך מבעד לעצי הקזוארינה כי ככה החלטת שקוראים להם לפי השיר ובטח הם גדלים עדיין איפשהו. ודרך כל השכבות נכנס אליך גל של פוטונים באורך מסוים, אחרי שעבר מיליוני קילומטרים והתדפק על הקרקע הסלעית של הלווין הגדול ביותר, ואז שינה כיוון וחצה את מיליוני הקילומטרים הבאים ועבר דרך כל שכבות האטמוספירה והסטרטוספירה והיונוספירה וכל הספירות שיש שם ממעל אבל בעיקר דרך השכבה של רשתית העין ובעצם בעיקר דרך השכבה של הלב.

// ברק פוגל

Your email was successfully saved