אחרי משחק מוחות וסימנים מוסכמים שנמשך כל הערב, אנחנו מתקרבים. זה לא סתם שאני מרגיש את זה בבטן. בלוטת יותרת הכליה דוחפת אספקת אדרנלין למערכות כדי להכין אותי לאחד משני ה-"F"ים- "fight or flight", ובקרוב כנראה יצטרף F נוסף למשוואה. פאק.

כלי הדם מתרחבים כדי לאפשר זרימה מהירה יותר לאזורים חיוניים, וקצב פעימות הלב עולה בהתאם כדי לעמוד בביקושים לחמצן. אני מנסה להסתיר את הרעד בידיים בעזרת ליטופים צמודים, אבל הנשימות המואצות חושפות אותי. הגרון מתייבש למרות שאני זקוק לכל טיפת לחות בפה. אנחנו מסתכלים אחד לשני בעיניים, והמבטים המצטלבים מאיצים הכל לקראת החלטה. אני מוכן לקרב.

מיליארדי פוטונים באורכי גל בכל צבעי הקשת מתנפצים לי על גלגל העין. פקודה יוצאת ממעמקי ראשי ושולחת אות חשמלי המכווץ שרירים עדינים שממקדים את הדמות שמולי על הרשתית. המוח מתרגם זאת כ"היא מסתכלת לי בעיניים" ושוכח את עצמו לדעת. אני טובע במבט שצופה בי, ושדרים תת הכרתיים עפים בחדר כמו אלפי מטוסי נייר של ילד חסר מנוח שבא לבקר את אמא בעבודה בסוף אוגוסט.
צילום: ב.פ
כל מערכות הגוף נכנסות לפעולה, תורמות כל אחת את חלקה. מיליוני נוירונים מתכווננים לפעולה פשוטה וכל כך מסובכת. צריך לנשום ולדאוג ליציבה ולשדר מן ביטחון פגיע כזה ולהניע את היד במהירות הנכונה ובקצב הנכון, להיות קשוב למשיכות הכתף העדינות שלך ועפעופי העיניים הזריזים ולפרש מיד האם מדובר ברצון לקרב או לדחות ומעל הכל להתגבר על מנגנוני פחד עתיקים ועמוקים שכבר אינם מסמנים את בואו של מוות אפשרי, אבל עדיין מהדהדים בנורות אזעקה פנימיות שצורחות לי בין האוזניים.

מסביבנו כבר ירד הלילה, אמור להיות חשוך אבל תאורת הרחובות מאירה ומבלבלת את החיישנים הקדמוניים שלנו. בשיעור ירי לילה בטירונות, אי שם בקצה הנגב, למדנו על מבנה העין והשפעותיו על היכולת לזהות דברים בחשיכה. קנים ומדוכים, עצב הראיה וגנגליונים. עד היום אני זוכר את הגנגליונים בעלי השם המסתורי. באותו הזמן הבנתי פתאום כמה אני לא יודע כלום על שום דבר. הרגשתי כמו אחד שיודע לבשל רק חביתה ופתאום מגלים לו את עולם הבישול הצרפתי.

עכשיו אני יודע שהתאים האלה אחראים בין השאר על מתן תמונת מצב לגבי אחוז התאורה בחוץ. תקלה במנגנון הזה והלכה השינה בלילות הקרובים. את סוגרת את התריס בתנועה עדינה ומשאירה מנורת לילה קטנה בצידי המיטה. אי שם במעמקי המוח יוצאים שליחי המלטונין לדרכם, משכיבים לישון את העצבים הרופפים גם כך. אני מרגיש את השינה מתקרבת, אבל במרווחים הסינפטיים של האונה הקדם מצחית מתוכננת הערב חגיגת חשק של דופמין. זה זורם לי בדם.
צילום: ב.פ
כעבור פרק זמן לא ידוע אנחנו שרועים במיטה סתורה, גונחים ומזיעים וכל המערכות מסונכרנות פנימה והחוצה. את מתנשמת בקצב מכל הסיבות הנכונות ומשחררת אנחה מוכרת ברגע המתאים וקולטני האוקסיטוצין נדלקים כמו זיקוקים בפורת' אוף ג'וליי. 

הכל זה חומרים כימיים ומתחים חשמליים ותאים מיקרוסקופיים ושדרים חישתיים ומוטוריים ומערכת אוטונומית ופרה-סימפתטית. איכשהו כשידי נשמטת לצד ונוגעת כאילו בטעות בידך, ואת מגיבה בתזוזה קלה שבקלות באצבעותייך כדי לסמן "כן", כל התיאורים הטכניים האלה נדחקים הצידה. בסופו של יום, כשהשפתיים שלך על שלי, למי בעצם אכפת איך קוראים לחומר הזה שרץ שם בין הסינפסות?
צילום תמונה ראשית: ב.פ
// ברק פוגל
לעוד ברק >> 

Your email was successfully saved