יום אחד עוד יעלו על העמדת הפנים הזאת.
יגלו שאין לי באמת מושג מה לעשות בסיטואציה, ורק למדתי את סט הכללים והפעולות הנדרשים כדי להגיד את מה שנכון ומה שצריך. ככה יוצא שכשמעבירים זר קוצים ריחני בסיבוב במקום להירגע המוח שלי עסוק במחשבות על כמה שאכטות זה בסדר עד שצריך להעביר הלאה. כאילו יש כללים שאני יכול ללמוד ואז איראה נורמלי. כמו הפחדים ההם שדאגתי להסתיר יפה יפה, עד שאיזה כלב נובח בהפתעה וכל הילדות מתפלקת לי פתאום דרך החזות הקשיחה.

האמת המרה היא שכל ההתפתחות האישית הזאת, הלמידה, הצעידה קדימה ואף פעם לא לשקוט על השמרים, הכל מתגמד ברגע טיפשי אחד. והוא טיפשי כי אין בו היגיון כלל. זה הרגע הזה של "אתה מושלם, אבל אני לא בקטע". האמת היא שנמאס לי לשמוע את ההברות האלה חוזרות פעם אחר פעם. אני שונא את שני החלקים של המשפט; תחילה, כי אני לא חושב שאני מושלם; אני אולי עושה הרבה כדי להשתפר ולהיות טוב בדברים ורוצה לדעת הכל, אבל אין לזה שום קשר לשלמות. ושנית, כוס אמק. בסדר?
כן כן, יום אחד תבוא מישהי שתעריך את זה ובלה בלה בלה. אני מחכה שנים. סתם, אני לא מחכה; הפסקתי עם הקטע הזה. אין לי זמן להמתין. ואולי זאת הסיבה שאני רץ ממקום למקום, מחוויה לחוויה. כמו באיזו תוכנית טלוויזיה שכדי לנצח בה צריך לעבור ולמלא עגלת סופר בכמה שיותר מוצרים, ובריצת אמוק אתה מתרוצץ בין המדפים העמוסים. המחזה אולי מלהיב בהתחלה, משעשע, אבל לבסוף יש תחושה של האבסה וגרידיות שבא להקיא ממנה. תנוח, גאד דם-איט, לאן אתה רץ? מה אתה חייב להספיק כל מה שהעולם מציע?
חיכיתי חיכיתי חיכיתי ואז עשיתי עשיתי עשיתי. משהו לא עובד ואני לא בכיוון (והכי גרוע זה שאני מתחיל לחזור על עצמי). יש איזה דפקט סמוי שאני לא מצליח לראות, ולמעשה גם אחרים לא. ואחרות. או שכולם מנסים לגונן עלי מאיזו אמת כואבת שתשרוף אותי (קדימה, הכו בי!), או שאין אבחנה. כמו המקרים הרפואיים האלה שגורמים לרופאים לגרד בראש ולמשוך כתפיים ולטפוח על השכם ולומר "תתפללו, אולי זה יעזור". אבל תפילות לא עוזרות. גם איתן הפסקתי לפני שנים כי אף אחד לא מקשיב בצד השני. אז מה? להרים ידיים? עודד אמר ומה יצא מזה לעזאזל?

הדחייה כואבת, זאת יש לומר בפה מלא. אין בה כדי לסתור את מה שאני חושב עלי, וכמה שאני מעריך את עצמי. זה לא אני, זו את וכל השיט הידוע והמוכר. אבל היא כואבת כי היא מנערת שוב את האבק מעל תובנת חוסר התכלית שבתהליך הזה. מה למדתי הפעם? האם בצער רב אודה ששום דבר חדש?

אני אמשיך ליזום, ולנסות, וליפול ולקום. בעיקר ליפול. באימונים אניף ואקפוץ ואשכב ואתנשף, אצור קרעים קטנים בשרירים ואתן להם להתאחות בלילה ואז אהיה חזק יותר. כמה חזק ככה עמיד יותר. כן, זאת הדרך, אל תעצור. תמשיך כמו אידיוט לרוץ קדימה ובסוף אף אחד לא מבטיח לך שאתה בכיוון בכלל. אבל תרוץ, למה לא, אתה נראה חינני ככה ויש מצב שנמחא לך כפיים בסוף.
ואולי לא. כנראה שלא, אתה לא ממש מעניין.
אבל אתה מהמם, באמת.

// ברק פוגל

Your email was successfully saved