אתה תמיד חושב שאם אתה לא רואה אז החיים של אחרים מסתדרים יופי יופי. כמו ההיא שחשבת שהנה, היא עברה לעיר הגדולה ובטח שם בין המוני הגברים היא תמצא את ההוא שיעשה לה נעים בגב ובלב. אבל אתה בדיוק אותו הדבר, והנה עברת גם, אבל לא מצאת כלום בין המוני הבחורות. בעולם של רשתות חברתיות החברה שבה אתה מסתובב לא מספקת לך את מה שאתה באמת צריך, ואתה רק מסתבך ברשת יותר יותר.

מול התוכנית הגדולה של החיים נמצאים חיי היום יום הקטנים. אלה שבהם קמת לעבודה, הורדת כוס קפה אחת ואז עוד אחת. בשעה אבודה חזרת לבית ריק, אז מילאת את החלל בחפצים שיעזרו לך לייצר את האשליה הנכונה. ביציאה לרחוב עומדים פחי אשפה וכבר למדת שצריך להוריד את הזבל שמעיק עליך כי כשהדברים עומדים ככה העסק נהיה מסריח.
העולם צופה בך ומדי פעם גם אומר לך מה דעתו. אתה בסדר, אתה לא בסדר, תעשה כך ולא כך. ברבות השנים אתה מבין שהדבר היחיד שחשוב הוא להקשיב לרחשים האלה, ואז לעשות מה שאומר הקול הפנימי, שהוא עולם בפני עצמו. אז תגיד, למה אתה מספר את זה חזרה לעולם?

רגעי אושר: תנועות הגוף במסיבה, כשהביט נכון ומסונכרן עם פעימות הלב. מילים טובות. מבט עיניה שלזמן מסוים נותן לך לחשוב שהכל יהיה בסדר ואתה מצליח לא לחשוב על העתיד הצפוי.
רגעי כאב:  ערב לבד בבית שלא מתוך כוונה, זמזום גלגלי הרכב על האספלט כשאין למי להתקשר, מבט עיניה שברגע מסוים מבהיר לך שכלום לא צפוי לכם.

אני חש בחוסר התכלית המתגבש בניסיונות החוזרים האלה להצליח במשהו, להיות ראוי להערכה, למלא חללים בממגורות הלב. כי הלב רחב ולכן גם יש הרבה מקום להתייחס אליו. ניסיתי הכל וכתבתי הכל והבנתי והפנמתי ויצרתי והלכתי מפה ולשם ובחזרה וזרקתי טבעות להר הגעש. אבל אין לי שליטה על מעשיהם והחלטותיהם של אחרים ואני מוגבל וכבול ליכולת שלי לעשות ככל יכולתי. הרי זאת המשמעות של "כל יכולתך"; אין יותר ממנה כי מיצית את כולה. בזבזתי את המאגרים שלי על דרכים ללא מוצא או נשים מסובכות עמוק פנימה.

ויש איזו נורמליות שאני מנסה להתיישר לפיה, אבל זה לא הופך אותי ליותר נורמלי. אני נשאר חריג בשולי הדרך, נודד צפונה דווקא כשכולם יורדים לארצות החום. עוף מוזר. ואולי זה כל מה שאפשר לקבל בחיים האלה. אתה נוסע ונוסע ואז הכביש נגמר. הגעת עד הלום. זהו, עשית את המקסימום שלך והדוושה הגיעה לקצה.

רגעי אושר: תיבול המבוסס על קשר עין-יד-לב, כשנוצרים קסמים על הלשון. שכרות מדויקת שמשחררת מספיק מעצורים אבל משאירה בלמים בשליטה. הרמוניית צלילי הטנור שלך והסופרן שלה במרווחי טונים ששום פסנתר לא יוכל לייצר.
רגעי כאב: מליחות יתר בזווית העין, שכרון עייפות סרוחה על ספה בסוף יום. שברי אקורדים בקקופוניה של זיוף אחד גדול.
הכל זה התחלות של משהו, אין המשכים. כמו אוננות חסרת טעם עם דופק עולה וריגוש כלשהו, המסתיימת באורגזמה ממוצעת להפליא. רגעי אושר וכאב מתערבבים זה בזה ומתחלפים על בסיס קבוע.
לא נורא, מחר אלך ללמוד משהו חדש, נתראה בסיבוב הבא.

// ברק פוגל

Your email was successfully saved