"יא בן של זונה הלוואי שתמות, אני לא רוצה לראות אותך יותר בחיים שלי!" אלה היו מילותיה האחרונות, ומאז לא ראיתי אותה יותר.
אוקי, אוקי, זה לא קרה בדיוק ככה. זה היה יותר משהו כמו "טוב אז נדבר כבר…" אבל כמה פשוט זה היה אם הכל היה נגמר בפיצוץ וזהו, הא? כזה שאחריו יודעים שהקשר מת ואיתו כל קווי התקשורת.

אנחנו בעד התפתחות אישית וצמיחה, ועדיין כשצריך לעזוב מקום אחד כדי להתקדם למקום אחר, יותר טוב מכל בחינה, רועדות לנו הרגליים. הפחד מהלא ידוע חזק מכל פחד אחר (אולי אפילו יותר מפחד במה). כך אנחנו נשארים בעבודה מחורבנת או במערכת יחסים גרועה, רק כי הן הידוע והמוכר. אבל למה בעצם?
צילום: ב.פ.וזה הפרדוקס: אנחנו רוצים ודאות, אבל לא מוכנים להיפטר מאי הודאות כדי לעשות זאת. כי יש בה גם צד מנחם, מחשבות של "אולי דווקא כן" או "יש מצב שזה יסתדר"; בואי נשאיר פתח לתקווה שיהיה יותר טוב. והתקווה, כידוע, יכולה להיות חתיכת ביץ'. וגם המנון לאומי, אבל זה לא קשור.

לכך יש להוסיף את העובדה המצערת שלפעמים פשוט לא החלטנו. הרי היה יכול להיות הרבה יותר פשוט לומר "זוהי שיחתנו האחרונה, לא ניצור קשר מעתה ואילך", אך לרוב אנחנו מפחדים לומר משהו כל כך החלטי וסגור. כך נוצרה תופעת הנעלמים (שלא יעבדו עליכם, היא משותפת לשני המינים). אתה יושב ותוהה מה לענות לבחורה כי אתה לא בטוח אם בא לך, ואת עוד מתלבטת אם יש מצב להתקדם איתו. עד שתחליטו הצד השני שרוי בעלטה, ומגיע שלב שבו זה מרגיש כבר מאוחר מדי להגיב. ואז נכנסת התקווה (הנה היא שוב) שהצד השני פשוט "יבין" מה רציתם וזהו. הרבה יותר קל לא לעשות מלעשות, אז לא עושים ומקווים לטוב. אבל זה אף פעם לא טוב.

מעל אלה יש רובד נוסף, והוא היכולת לתקשר את מה שעובר לנו בראש למישהו אחר. הרי אם זה היה כזה פשוט להגיד "שומעת? אני נמשך אלייך ומעוניין שנצא" לא היינו צריכים אפליקציות שיעשו את זה בשבילנו בהסטת אצבע. יש סיבה שאנחנו שומרים את הקלפים קרוב לחזה, למרות שלא תמיד היא מוצדקת. לפעמים זה סתם מנגנון הגנה נגד משהו אחר, שמתחזה עכשיו לשומר סף על לב שאינו בסכנה אמיתית; הו לא, עכשיו הוא ידע שאני רוצה אותו, כמה נורא. כזה.
כמובן, אין לשכוח את הצורך האנושי בהסברים. שאלת "אבל למה?" קידמה את האנושות רבות והביאה אותה עד לירח, ובאותה נשימה מנסה למצוא הסבר לעובדה שהחלטת לא להוריד לה אותו.
"אבל למה אתה לא רוצה להמשיך לצאת איתי?"
"אבל למה את מעדיפה מישהו אחר?"
"אבל למה?"

התשובה לשאלה הזאת מורכבת מאלף חתיכות שונות של תודעה ומשיכה וילדוּת ורצונות והשפעות הסביבה. ואנחנו לא ששים לענות עליה מאלף סיבות נוספות. אז עדיף לא לעשות מלעשות, ואנחנו נעלמים בהדרגה כמו תורן של אוניה בקו האופק.

הגיע הזמן שנאפשר אחד לשני להמשיך הלאה בצורה בריאה. כדי שזה יקרה, עלינו לקבל את עובדת הסוף ולא לנסות ולהתעלם ממנה. זה יכול להיות קל יותר אם נחבר אליה איזו התחלה מיד אחר כך. כמו בבית הכנסת, שמיד עם סיום ספר מתחילים את הבא בתור. אולי זאת הסיבה שאנחנו מחפשים ריבאונד בסיום קשר, כי כל סוף הוא התחלה חדשה וכו'.

אז בואו ניפרד ונעשה את זה יפה. ו… נדבר כבר, הא?
// ברק פוגל

Your email was successfully saved