כי למי אכפת כמה זיינתי, וכמה אהבתי, וכמה סתם עברו. לא אקבל ציון על כמות הפעמים ששתיתי לבן או עישנתי ירוק, ולאף אחד, אבל ממש לאף אחד לא אכפת אם בטעות שמתי יותר מדי מלח בחביתה. אכפת להם אם קבעתי ולא באתי, אם סמכו עלי ואכזבתי, ולגמרי מזיז להם אם רקדתי כך שגרמתי להם לזוז.
אני חי בקופסה של עצמי (הרי זה הייתי אני שחיבק את האסלה בשתיים לפנות בוקר) ומה שקורה בפנים כמעט לא מעניין אף אחד. יש להם קופסאות משלהם לדאוג להם.
אבל כשהחזקתי לה את השיער כשהיא הקיאה, אז נראה שהיה לי אכפת. והיא ידעה את זה. וזה מה שחשוב באמת. כי לרגע יצאתי מהמשבצת והייתי עסוק לחלוטין במישהו אחר.

ועדיין, אני מעלה סטוריז, סטטוסים ושאר "תראו אותי אני שמח סתם פתאום" רק כדי לזכות באהדה מהקהל. אני רוצה לדעת שחושבים שאני משהו. לא סתם מישהו, איזה צמח בר. ואני ממשיך למרות שברור לי שזה לא ממש מעניין אותם. הקליפה נזרקת בסופו של דבר, ואין מה להתעסק בה כל כך. והעולמות מתערבבים אחד בשני, וכבר לא ברור מה הבאתי משלי ומה רק נדמה ככזה. האם באמת שמחתי כשרקדתי או שזה היה רק כדי שהעסק יצטלם טוב.
והיא, מה אכפת לה בכלל שהעץ הוא ירוק. הרי כל הדברים האלה נכונים גם לגביה. סוחבת תיקים ונלחמת מלחמות סמויות שאין לי באמת מושג לגביהן. כי אני באמת לא יודע שום דבר. ניסיונות העבר לימדו אותי שתמיד תהיה עוד אופציה שלא חשבתי עליה. כמו ההיא במועדון שלא הראתה סימנים של משיכה, אבל בחוץ, לבד ובלי קהל, נשכה והשאירה סימנים. כאלה שנשארו על הצוואר, אבל גם על המשאבה הזו שם בתוך בית החזה. אני תוהה מה זורם אצלי בדם ומה עובר בין הסינפסות, ומה מכל זה הוא אני ומה "אני" אומר בכלל.
בסוף כל משפט יושב ערבי עם נרגילה, ואת הכל כבר הבינו לפני. זה מנחם ומתסכל כאחד, ומחזיר אותי לנקודות פתיחה פעם אחר פעם. והכי חשוב, אני מבין יום אחד, שאם זה לא משנה זה לא משנה. אתה יכול לשלוט על הספינה אבל אתה לא תשלוט במזג האוויר. ושאלו אותי ושאלתי אחרים והתבוננתי פנימה, ואין לדעת איזוהי דרך שאבור לי ומה נכון ומה "נכון" אומר בכלל.
ומתוך כל הרעשים עולה ובוקע קול חלוש, כזה שמוסתר מאחורי שכבות של היגיון וניסיון וכאבים ופחדים ומזימות. אבל הוא עקבי, ודואג לצוץ פעם אחר פעם, בהתמדה מכעיסה. הקול הזה נותן אזימוטים ומזיז את הרגליים בוקטור נבחר. לא הבנתי את זה באותו הרגע, אבל פתאום במבט לאחור גיליתי שהוא צדק לאורך כל הדרך. אז ביקשתי ממנו להגביר עוצמת אותותיו, אבל הוא לא יכול בלעדי. זו מערכת סימביוטית צמודה, ולא ניתן להפריד. לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך, הוא אומר לי בקול בטוח ופנימי. ועזבתי את בית אבי, ואת מה שהכרתי וידעתי, והלוך הלכתי.
++
קול א: הוא צודק, הבן זונה, תקשיב לו.
אני: סבבה, אני רק צריך למצוא את התדר הנכון.
קול ב: אתה בכיוון, תמשיך.
אחמד: רוצה שאכטה?

// ברק פוגל

Your email was successfully saved