זה לא סתם שסינדרלה נקראה "לכלוכית" בגרסה העברית שלה. רגע אחרי שהנסיך מחבר לה את הנעל לרגל והם יוצאים לעולם שכולו הפילי אבר אפטר, מתחילה העבודה האמיתית. סינדי שלנו לא מפסיקה להיות לכלוכית, כי היא מביאה את עצמה לתוך הקשר, ככה, עם כל כתמי האקונומיקה על השמלה. גם הפרינס מתברר כפחות צ'ארמינג מההילה שדבקה בו. היא ממשיכה להשאיר חצאי זוגות נעליים בסלון, בעוד הוא לא מצליח להבין למה כוסות לא יכולות להישאר ללון בכיור עד מחר בבוקר, כפי שהיה רגיל בארמון.
וככה נראה "באושר ועושר" באמת. עם מגרעות משלימות וריבים טיפשיים והחצנה של רגשות. החזות ההו-כה-מושלמת של תמונת החתונה האינסטגרמית שלהם אינה מגלה מאום על חיי היום יום. בסטורי שלה מופיעים רק חיוכים וזוויות מחמיאות, וגם רגעי הכאילו שפל מצטלמים היטב, ועולים יחד עם קופי סרקסטי שמשדר קוליות שממסכת היטב את השביזות הקיומית או הכאב התהומי (נגיד כשהיא צריכה להציג לעולם את הרך הנולד שלוש שעות אחרי שהוא יצא לה מהרחם).

הממלכה לא חשופה לקרעי היום יום של הצמד, אבל למעשה הם אלה שמאפשרים את כל הטוב הזה. אהבה היא אוסף של החלטות ומעשים משותפים המכוונים אחד אל השניה. היא קבלה והכלה של פגמים, אבל לא כלפי חוץ, אלא השלמה שנובעת מהתובנה ש"בחורה" היא נגזרת של בחירה. לא נתקעת עם הגבר הזה כי מישהו הכריח אותך, בחרת בו כדי לקיים חיים משותפים, בתבנית כזאת או אחרת.

גם יחסי המין אינם פורנוגרפיים וחלקים וזורמים תמיד. לעתים ישנה עייפות, אבל ישנן גם נמהרות ותשוקה פורצת עם שריטות ונשיכות, ולעתים כל כולך בשבילו ואתה שם רק להנאתה ואז הכל מסתנכרן בשלמות פגומה ואתם שניכם במקום אחר לגמרי מכל הקיום העלוב שמסביב. הסדינים סתורים והגופים מיוזעים ובתוך כל ההתנשמות הזאת מתגלה האהבה במערומיה היפים ביותר. ככה, עם כל הלכלוך מסביב. אחרי חודשים ביחד אתה מבין פתאום שעדיין לא פיצחת את כל צפונותיה, ובמקום להירתע נגלית בפניך הזדמנות לעשות טוב יותר. את חושפת בפניו צרכים עמוקים ורצונות עתיקים ופתאום כל העסק מקבל תפנית חיובית וחיונית ואתם חוזרים לנקודת ההתחלה בחדווה, אך עם הרבה יותר ידע וניסיון והבנה. וגם אז לא הכל עובד חלק ויש חריקות, אבל המיטה חורקת וזה מה שחשוב.
אז אחרי תקופה של נצנצים וצמר גפן מתוק אתה מגלה שבינך לבין עצמך אתה לא שלם עם הקשר, שזה לא בדיוק מה שרצית לעצמך, ואת חושבת על ההוא שאולי איתו זה היה עובד יותר טוב. במקום להצניע את החששות אתם מעלים אותם לפני השטח, ומגלים שבעבודה משותפת אפשר להשיג הרבה יותר.

הריבים מהווים חלק חיוני מכל המערכת הזאת, למרות שלפעמים נדמה שהם מטנפים את האהבה ברסיסים של כאב ופחד. הם מאפשרים להוציא כעסים ותסכולים, ואם עושים אותם נכון ולומדים להתנהל בתוכם, הם מאפשרים צמיחה חסרת תקדים. הם חושפים את הנקודות הכואבות, אבל לא כדי לנצל אותן בשעת חולשה, אלא כדי לדעת איפה צריך לעצור ולחבק. אין טעם לנסות ולמנוע אותם, כי לחבר שני אנשים זה חתיכת אירוע מורכב, ותמיד יישארו אזורי ספר שלא תפורים עד הסוף, וכל אחד מביא איתו מטענים שלוקח שנים לפרק, אם בכלל.

אולי התובנה החשובה ביותר היא שמה שיהרוג אתכם בסוף יהיה הברירה הטובה יותר. והיא נראית טובה יותר כי אצלה עוד לא נחשפו כל המשקעים והצרות, וחיכוכי היום יום. איתה לא נעשתה עבודת עומק שתגלה מה דעתה על כלים בכיור או על נעליים בסלון, וכמה מעצורים וחששות היא מביאה מהאינסטוש לחדר המיטות.  
ואיך שהיא מצטלמת יפה, הבת זונה.
אבל אתם זוכרים שאהבה נקיה שמורה לסיפורי אגדות, כי אהבה מלוכלכת היא ההפילי אבר אפטר האמיתי.
עד עצם היום הזה.

// ברק פוגל

 

Your email was successfully saved