שוב לא גמרתי, איחרתי, אני מוכשר המון פוטנציאל, פעם עוד אצליח אם ירצה… מי ירצה? ושוב הן מתגנבות, משתלטות, מתיישבות וטורדות. מחשבות על למה בכלל, ועל לבד וביחד ובדידות ולחוד, ואף אחד לא רוצה.
לכל אושר יש האנג-אובר לאושר. כזה שדופק את המוח בתהיות אם מותר או שמא הילדות שוב מרימה ראש ואוסרת. עייפות מוסברת ושעות שינה טרופות מונחות על השולחן ומחכות לנס. ואין נסים, רק חמרמורת של האפינס בעברית צחה.

אנחנו יודעים שנהנית, אבל די, עכשיו צריך לרדת מהמתקן וללכת לקנות שערות סבתא. החיים הם כמו שערות סבתא. חסרי צורה מוגדרת, נראים טוב ומגרים אבל איך שאתה מתחיל ליהנות הכיף הצמרירי מתכווץ ואתה נשאר עם מקל דביק ושובלי סוכר עקשניים על הזקן.
ועכשיו אותיות ומילים דורשות לצאת מהמוח ולנחות בסדר מסוים על צג הטלפון. סיפורים על מה שהיה ומה שאולי ומה שבערך, ועל החמצות מתוקות וכאבי לב ממכרים. וההיא שלא רוצה כי אמא שלה, וזאת שרוצה אבל אמא שלי. ומי יבור לי דרך?

אין נביאים, והחוזים בכוכבים הוזים וכואבים. תאריך הלידה מתקרב שוב, ואיתו המנח המדויק של כדור הארץ במסלולו סביב השמש, בדיוק כמו אז לפני אי אילו שנים, וטונה שר על מסע למאדים. אין לזה קשר לעתיד שלי או להווה או בכלל, אבל משהו בנקודה הקבועה הזאת במעגל הקוסמי האליפטי, מנצנץ באותו הזמן כל שנה כמו גשם הפרסאידים של ה-12 באוגוסט.

כמו בימי הגשמים, הגלשן מקורקע כבר כמה ימים ברכב הנוסע, ואני לא חותר אתו לשום מקום ולשום גל. האם אמשיך לגלוש רק במרשתת? הו, הלכתי שוב לאינטרנט. לא עשיתי טובה ולא הלכתי לשכב. . 

כלום כבר לא מעיר לי את הדרך, אז עכשיו אלו ביטים אלקטרוניים ומהירים של גמורים בגואה. זה עדיין קורה הקטע הזה שאנשים הולכים לשם וחוזרים דולפינים?
בצלילה האחרונה באילת ראיתי דולפין. כמובן שזה קרה בפעם היחידה ששכחתי את מארז הצלילה של הגו פרו בבית. אין יותר צחוק הגורל מזה. אלו עשרת אלפים כפיות כשכל מה שאני צריך הוא סכין.

סופי השבוע שלי כורעים תחת העומס בזמן שאני מנסה למלא אותם עוד ועוד בעשיה שתביא לאושר. הם אמרו "קנה חוויות, לא מוצרים", ואני משקיע בערוץ הקניות הזה הרבה מאוד כסף. אחרי הכל, מפעם לפעם אני צונח ליום של חוסר מעש מבורך, מתכלב בבית ולא עושה דבר חוץ מלאכול ולצפות בסדרות ולהרוג חיילים דמיוניים על המסך. רגע, למה ההשוואה הזאת לכלב? הרי זו חיה כל כך שמחה, גם כששולחים אותה שוב ושוב להביא את הבובה המרוטה והספוגה בריר.

אין לי אומץ להביא כלב. זה מרגיש מחייב לאללה ובטח לא אדע לתת לו את האהבה שהוא צריך. אני מפחד שארגיש כבול לבית ולטיולים הדרושים ואשליך עליו את תחושת המחנק שיכפה עלי לו"ז החרבונים הצפוי מידי שלו. אבל בעצם אני מפחד שאתאהב עד מעל לראש ואני משכנע את עצמי שאנחנו לא ערוכים לפתוח את הלב שלנו ככה. אז בינתיים סגור.

אולי החשש האמתי הוא שלאושר הזה, לכל אושר, יש תאריך תפוגה. כזה שבבוקר אחריו אמצא את עצמי שוב עם כאבי ראש מוכרים מדי, ותחושת ריקנות מציאותית מדי.
וזה הפחד האמתי והוא ימשיך לקנן, עד האושר הבא.

// ברק פוגל
לעוד ברק>>

Your email was successfully saved