איזה קטע, עוד פחות משלושה שבועות הסמסטר הזה נגמר. זה שחיכית שייגמר מהשנייה הראשונה שהוא התחיל. זה שהתחלת אותו בגישת ה"אני עוד אשנה את העולם", והבנת שאת זו שחייבת שינוי. חמישה ימי לימודים בשבוע, כמויות של נק"ז שהפסקת לספור, שגרת יום שמתחילה ב-10 בבוקר ונגמרת... בחצות במיטה.
שתי מלגות. שתי נערות מתבגרות להשפיע עליהן, לקחת אחריות ולהוציא אותן מהפגישות הקצרות כנשים טובות ומשופרות יותר, עם ביטחון עצמי בשמיים ולהוסיף להן עוד ידע על העולם. ולא רק על ילדות רצית להשפיע, אלא על כולם!

התחלת את השנה עם תקוות וחלומות, הרגשת שתצליחי לעמוד בעומס הזה. מה זה חמש עבודות שונות להגשה בסמסטר אחד? שישה מבחנים? צ'יפס. ומה עם לצאת ולבלות? את חייבת! תנסי גם לצאת שלוש פעמים בשבוע, להגדיל את המעגל החברתי שלך. את אוהבת את חברות שלך, אבל את חייבת קצת יותר לצאת מהקופסא. תכננת גם להגדיל ראש לא? להתנדב איפה שהוא ללא תמורה, כי לא מזמן אמרו לך שאת אגואיסטית. גם אחרי כל מה שאת מנסה לעשות לטובת האחר, איכשהו זה פועל לרעתך, בדרך זו או אחרת.

אז רצית להיות יותר אקטיביסטית, יותר פנימיסטית, יותר אקולוגית, יותר מעורבת. איפה כל זה נכנס? את עוד מחפשת בין הכיסאות, זה בטח נפל. מה עוד לא הספקת לעשות? אה, כמובן! כבר יותר מארבעה חודשים שאת בתהליך ירידה במשקל. לפני שהתחיל הסמסטר היית תותחית, ירדת בערך שישה קילו בחודשיים. ומה עכשיו? צולעת. עולה ויורדת, יורדת ועולה. נשארת במקום. כמעט עשרה קילוגרמים נעלמו, שזה מדהים, אבל רק כמעט. כל הזמן את כמעט.

את יכולה להמשיך לבקר את עצמך עד סוף החיים, את יכולה להתעצבן מכל שטות שלא הצלחת ואת יכולה להתבאס כי שוב לא עשית את זה. את יכולה להאשים את עצמך על משהו שקרה לפני שלוש שנים ואת יכולה להעניש את עצמך כל בוקר מאז. את יכולה להסתכל במראה ולבחון מה לא טוב בך, לעלות על המשקל ולתת לו להשפיע על כל היום שלך. את יכולה לאכול גם כשאת לא רעבה, רק כי כבר אכלת יותר מדי ואם כבר אז כבר, כאילו כל החיים שלך הם הכל או כלום. את יכולה לתלוש את כל השערות מהראש ולכסוס את כל הציפורניים מעצבים, רק כדי לא להתמודד עם מה שאת מרגישה באמת.

ואת יכולה להקדיש לעצמך זמן. שחררי את הפלאפון. הוא לא ישלח הודעה, אין לך מה לחכות לו. תצאי מהפייסבוק. כן, החיים של אחרים אולי נראים יותר יפים משלך, אבל זה לא משנה, כי הם לא שלך. רוצה להעלות תמונה לאינסטוש? תעשי את זה. מה את צריכה את הפילטרים האלה? הם לא מייצגים כלום. הם לא מסתירים את הפגמים, תהיי בטוחה בזה. מצטערת להגיד לך, אבל את לא חייבת לשמוע מוזיקה כל הזמן. כן, זה ללא ספק הדבר הכי קשה שאפשר. אפילו עכשיו את כותבת את הטקסט הזה עם שיר רגוע, שיר עמוק שיעזור לך להתחבר לרגשות שלך. האם את באמת מחוברת לרגש?

אני יודעת, את מתה על הרגעים הרומנטיים האלה. את יושבת בחדר עם פיג'מה, ככה סתם באמצע היום. היית אמורה ללמוד, אבל את חייבת הפסקה. אז את שותה את כוס קפה מס' 1, מנורת הלילה דלוקה והחדר חשוך. איזו אווירה. ועם זאת, הגיע הזמן ליהנות מהשקט. יש בזה משהו אירוני, להיות כבדת שמיעה ולשנוא את השקט. הוא יכול לבשר כל כך הרבה באפס מאמץ.

תקראי את הפוסט הזה כמה וכמה פעמים. תחשבי על כל מה שלא הצלחת להשיג. אל תלקי את עצמך על זה, רק תאהבי את העובדה שהתמודדת עם זה. יש כאלה שיש להם יותר מזל משכל, המזל שלך הוא שאת לא לבד. יש המון אנשים שאוהבים אותך, המון דרכים לדבר על זה. על כל מה שזה לא יהיה. ביקורת עצמית חמורה זה לא סקסי, ערך עצמי ברצפה זה לא מושך. אהבה עצמית ותחושת ביטחון? דווקא כן. תחייכי. תהני. תתנתקי מהסחות דעת. תאפשרי לעצמך. תאפשרי לעצמך לאהוב ולהוקיר את עצמך, מותר לך.

// בר ידידיה

Your email was successfully saved