"אני מדמיינת אותה רצה על החוף, אחרי תקופה ארוכה שלא. אני מדמיינת אותה רצה עם המוזיקה בווליום הכי גבוה שאפשר לשמוע, העיקר להתנתק מהמחשבות. אני מדמיינת אותה רצה בלי להסתכל לאן, העיקר לרוץ, העיקר לברוח. הבעיה היא, שבדיוק ברגע הכי עוצמתי שלה, היא לא שמה לב ונתקלה במישהו. היא הפילה את שניהם על החול והוא נשאר המום. כשהיא התאפסה על עצמה היא קמה וברחה. ככה, בלי להגיד שלום."

כל פעם אותה שאלה - "למה באת לפה?"
לפעמים יש תשובות מוחלטות, באתי כדי לטפל בבעיה. זו שמוצגת לי מול העיניים ומונעת ממני להתקדם הלאה כאשר יש בי מן שקט שאומר שהפעם אני באמת אצליח להתגבר על הבעיה הזו, אני רק צריכה עזרה. ולפעמים, יש בי חלק שאומר - נו, את לא יכולה לבטל. אז אני מגיעה, מנסה להיכנס כל שבוע למרחב, רק שלי ושלך. מתאמצת מאוד להביט לך ישירות בעיניים, מה שאתה עושה בקלות למדי, ורק לי זה כמעט בלתי אפשרי. מרגישה שבמבט והשקט אתה מנסה להיכנס לי לתוך הלב, אל תוך הנשמה, בלי שנתתי לך אישור כניסה.

מאוד קל לקרוא אותי, תוך כמה דקות אפשר לזהות מתי בא לי להישאר במרחב ומתי ממש לא. יש פגישות שבהן רק בא לי לברוח. אני לא אומרת את זה בקול, וחושבת שאף אחד לא יודע על זה. אז אני עוברת מנושא לנושא בלי לגעת באמת באף אחד מהם, מחכה שתיגמר השעה הזאת ואוכל להמשיך בחיי. מנסה להתעלם מהשקט שאמור להגיע לפעמים, לא רוצה להיתקל בו. חס וחלילה לא לחשוב עם עצמי, אלוהים יודע מה אפגוש שם.
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 

A post shared by Bar Yedidya (@baryedidya) on


"ממה את בורחת?" - אתה שואל אותי. אוי נו באמת, איזו שאלה. שאלה כזאת דרמטית, כזו שמתאימה לכותרת של פוסט או סיפור חדש. שאלה כזו שהגיבורה נשאלת והיא לא יודעת לענות עליה במדויק. לפעמים בורחת מהאיש הרע, לפעמים מאבא, לפעמים מאמא, לפעמים מאש, לפעמים מעצמה. מצאתי את עצמי כותבת בראש את הסיפור שלה, וכששיתפתי אותך בסיפור שכתבתי בראש, אמרת לי "הצלחת להציג לי סיפור מדהים של בריחה, וזאת עשית רק כדי לברוח מהשאלה".

שוב, אני יוצאת ונכנסת למרחב הפרטי שלי ושלך. אני יודעת שאלו רק אני ואתה, ואף אחד לא יכול לדעת מה אני מספרת לך. קטע כזה של אתיקה. אין לי ממה לפחד. ככל שהדקות עוברות אני מרגישה את דפיקות הלב עולות וגוברות. כמה זמן לא הרגשתי ככה. כמה זמן שלא נתתי מקום ללב, מעבר לדפיקות הלב וזרימת הדם, כמה זמן שלא נתתי מקום לכאב, לעצב, ולשמחה.

אני לא יודעת מתי נהייתי ככה, ואני גם לא יודעת איך להפסיק את זה. "מה הבעיה אם תבכי?" שאלת, כי אתה יודע שלא הצלחתי לבכות כמעט שנה. אני מספרת לך שהרגע הזה, עצם הפגישה הזו, ניסיון החיבור ללב ולכאב, לא יהיה שווה את הבכי. בכי הוא קדוש, הוא צריך סיבה מיוחדת. אני מודעת לכך שאני חיה באיזה שהוא מחזה של שייקספיר. הבכי צריך לבוא מכישלון טהור, שיברון לב, אירוע טרגי. לא סתם "חיבור לרגש".

"כל כך הרבה מהמורות היא עברה בדרך, עד שהיא הגיעה לקצה הצוק. היא עמדה והסתכלה על הנוף המטורף שנגלה לה מול העיניים, ליבה נדהם יחד איתה, היא הרגישה שזה הזמן שלה. לאט לאט, עם קצב המנגינה, דמעה אחר דמעה ירדו להן על לחיה, והיא חשבה לעצמה - אין לי לאן לברוח."
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 

המופע של בר עם עצמה.

A post shared by Bar Yedidya (@baryedidya) on


// בר ידידיה

Your email was successfully saved