החיים באוויר עשו לי חשק לחופשה אמיתית, לא כזו שמגיעה בלוח הזמנים החודשי, אלא כזו שאני אחליט מתי היא מתחילה, מתי היא מסתיימת ואיך.
במשך תקופה ארוכה דיברנו על הרצון שלנו שאבוא לבקר אותך.
לאורך כל התקופה המדוברת היה לי ברור שזה פרקטי מאד, מהסיבה הפשוטה שאני דייל-אוויר, מבחינתי ליוקנעם עילית היה מסובך יותר להגיע מאשר אליך.
החלטתי שזה קורה, שאני מגיע.

עד הדקה ה-99 לפני ההמראה, היית היחיד שהיה בטוח שאני בא.
מסתבר שצדקת.
כעת אני איתך לבד בברלין. לא התראינו כל כך הרבה זמן, מאז תקופת הפסיכומטרי, כשעוד חייתי איתו, אם אפשר לקרוא לזה חיים. לדעתי אפשר.

כבר כמה חודשים שאתה כאן, אני הגעתי לפני 24 שעות וכבר אני רוצה ללכת מרוב שטוב לי. זה ברור שטוב לי. הרי שום דבר במקום הזה לא מגביל, לא מוגבל, לא אסור – אני חייב ללכת מכאן לפני שאני מתמכר ולא עוזב.
אתה בעבודה ואני נכנס לבית קפה שמצאתי לבד, האחד שהמלצת עליו סגור והרגליים שלי לקחו אותי לכאן.

אני מבין אותן, חיפשו משהו קרוב – גם להן ברור שהחולצה הקצרה שמסרבת לקבל את החורף שהחליט להגיע לפתע ולאיים להרוס את החופשה הזו, לא תועיל בעוד כמה מטרים.
אני ניגש לדלפק, יש תור קצרצר – זוג עם ילדה מזמינים. החלטתי שהם זוג כי שום דבר לא אסור כאן. מגיע תורי, אני מזמין קפוצ'ינו על חלב סויה ופרוסת עוגה מאחת העוגות המוצגות כאן.

אחרי מופע קצר בשפת הסימנים ועזרה מאחד הלקוחות אני מבין שאין חלב סויה, יש דל-לקטוז.
"תביאי" אני מסנן בחיוך.
מתיישב, מחכה בכמיהה לקפה שיגיע. הוא יגיע. הוא הגיע.
לוגם.
בוקר טוב ברלין.

אני תוהה איפה אתה, שאספר לך שאני איתך אבל לבד בברלין, שלא התראינו הרבה זמן, שניזכר קצת בתקופה שהייתה אז, כשעוד היית בארץ.
שנדבר על העבר, על ההווה, על העתיד. בעיקר על ההווה.
שנהיה מבסוטים על עצמנו כשניזכר איפה היינו ואיפה אנחנו היום, שנמשיך לחלום.

תשומת ליבי מוסבת לשירים המתנגנים ברקע, שירי אירוויזיון משנים אחרות, בהן לא ניצחנו.
אני בטוח שהשירים הללו מושמעים עבורי, הרי אני לבד כאן וכל כך אוהב אותם – אילו עוד אפשרויות קיימות?
העוגה הגיעה.
אני מחליט לקחת ביס, לגדוע את הצום שהביא איתו הלילה.
בעוגה הזו אין שום טעם מוכר, גם בעיר הזו, אך היא ללא ספק טעימה.
כנראה שאשאר.

// בר עובדיה

Your email was successfully saved