***זהירות ספויילרים***
אם אתם חיים במדינת ישראל, שמעתם בחודשים האחרונים על הסדרה "בית הנייר" לפחות פעם-פעמיים במקרה הטוב. הסדרה שודרה לראשונה ב-2017 בנטפליקס והחלה לצבור תאוצה בחודשים האחרונים בישראל. השנה גם עידכנו בנטפליקס שבית הנייר היא הסדרה הלא דוברת אנגלית הנצפית ביותר בעולם ונותרת השאלה, למה?
אז הנה כמה סיבות ל-למה התמכרנו לבית הנייר והפכנו לשבויים בעצמנו?

via GIPHY
 

הדמויות
נתחיל מזה שמדובר בחבורת פושעים פסיכופטים לחלוטין (ושחקנים מעולים שמגלמים אותם), שכפי שטען הפרופסור "אין להם מה להפסיד", ובגלל זה בדיוק כל מעשה שלהם הוא קיצוני לגמרי, מה שהופך את הסדרה למעניינת. ובכל זאת, איך הצלחנו להתחבר ולהזדהות איתם? בדומה לסדרה "כתום זה השחור החדש", גם כאן מראים לנו את החיים שמאחוריי עולם הפשע, פלאשבקים שמאווררים אותנו מציר הזמן של השוד לימי התכנון והצפייה באנשים חסרי מזל שהגיעו לפשע בדרכים בלתי נמנעות כמו טוקיו, מוסקבה ודנוור, או התגלגלו לשם בלי להתכוון כמו ריו או ניירובי, והצליחו לעורר בנו אמפתיה בכך שתיעלו את הכישרון שלהם ואירגנו לעצמם דרך יציאה מהעולם הבירוקרטי לחופש בלתי מוגבל. כזה שכולנו היינו רוצים.

via GIPHY

בעצם, בדיוק כמו שהפושעים רוצים שהקהל יהיה בעדם ויבין את המסר האידיאליסטי, כך גם אנחנו, הצופים, רוצים שהם יצליחו לשדוד את המטבעה למרות שראינו אותם פוצעים, מענים ומשליטים טרור. לבסוף, כמו שמודה המפקחת, קשה להבחין מי טוב ומי רע. גם סיפור האהבה בין הפרופסור למפקחת ובין דנוור למוניקה, שנראים בהתחלה חולניים להחריד, הופכים לרומנטיים ומציגים את המעבר של שתיהן לצד של השודדים, הצד ה"רע" לכאורה, שאולי הוא בעצם לא רע כל כך?

דמויות כמו טוקיו וארטורו שעלולות להיות קצת מעצבנות, מקדמות את העלילה בפעולות שלהן (למרות שזה נראה כאילו הן הורסות את התכנון), מה שגורם לנו לחבב אותן.
ואי אפשר שלא להזכיר את ברלין, מנהיג השודדים וחולה השליטה, שבהיותו חולה סופני אין לו באמת שום דבר להפסיד ומצליח מצד אחד לעורר אימה מצמררת, ומצד שני להראות אנושיות בכך שהוא מתאהב ומקריב את עצמו למען החבורה.

via GIPHY
 

המיתוג
הרבה לפני שראיתי את הסדרה, המליצו לי עליה חברים באופן אובססיבי. אני מתוודה שאחת הסיבות לכך שדחיתי את הצפייה הייתה המסיכות - הפנים הרציניות, העיניים הפתוחות לרווחה והגבות המורמות, הצליחו להעביר בי צמרמורת יותר מכל ספוילר של סרט אימה. אחרי הפרק הראשון זה הפך ממפחיד למצחיק נורא, ודי גאוני. שטנץ קטן שהפך את הסדרה מעוד סדרה, ל"הסדרה הזו עם המסיכות של דאלי!" (מי אמר תחפושת ולא קיבל?)

וכמובן איך אפשר שלא להזכיר את השיר - Bella Ciao, שהוא אומנם לא שיר הפתיחה, אבל משולב בחוכמה בכמה מהפרקים. מעבר לעובדה שהשיר הוא שיר קצבי שנותן פריקת מתח קלה בסדרה שמוצפת בו, ומעבר לעובדה שיש לו גם משמעות, כמו לכל דבר בסדרה, הוא שיר מדבק שבקלות הפך לרמיקס במסיבות ואירועים ומחדיר לנו, בלי שנשים לב, את הסדרה לראש שוב ושוב ושוב.

שינוי מרענן נוסף הוא הכינויים שמייחדים את הסדרה, במקום לדבר על אגוסטין, אנדרס וסיילנה, הרבה יותר קל לנו, צופים מרחבי העולם, לבטא ולזכור שמות של ערי בירה – מוסקבה, ברלין וטוקיו. (ולקוות לדמות בשם ירושלים בעונה הבאה, או לפחות תל אביב).

העלילה
השוד המתוחכם כשלעצמו הוא אומנם לא משהו שלא ראינו כבר בטלוויזיה, כמו גם לא סיפורי האהבה בין פושעים ובני ערובה, ובכל זאת בית הנייר מצליחה בעיניי לחדש, לסקרן ולהישאר לא צפויה ממש עד סופה.
עם דמויות מרתקות, עלילה מפתיעה ואלמנטים שיווקיים שהוטעמו בלי שנשים לב, אין ספק שבית הנייר עלתה על המתכון להצלחה. נותר רק לקוות שישמרו על זה גם בעונה הבאה.

// בר שלג

Your email was successfully saved