חזרתי לבית של ההורים אחרי שלוש שנים בדירות שותפים, ומה אני אגיד לכם? ההתחלה הייתה יפה, מלון חמישה כוכבים. אוכל, כביסה, חשבונות, קניות. לא דאגתי לכלום ולא טרחתי לשאול איפה הקאץ׳, אבל מצאתי אותו לבד ודי מהר. פרטיות. התרגלתי לעשות מה שבא לי, מתי שבא לי, איפה שבא לי. וזה לא שאני חיית לילה חסרת תקנה, אבל לחיות אחרי גיל 18 בלי לתת דין וחשבון זה חיוני לשמירה על שפיות הנפש.

מה שהכי מחרפן אותי זו ״הדאגה״. הם דואגים לי, הם מתעניינים בי, שואלים אותי, מעירים אותי כי שמתי נודניק של חמש דקות אז שלא אאחר לעבודה, מציעים לי קינוח באמצע הבינג׳, והכל מתוך אהבה ודאגה, אז גם אסור לי לכעוס ולהתעצבן. גם לא כשנכנסים בלי לדפוק בדלת, כי ״בסך הכל דאגנו לך״. תוך חודשיים בבית חזרתי לגיל ההתבגרות, לקריזות ומאנצ׳ים של עצבים, להתנתקות מהשגרה תוך צפייה בסדרות טלוויזיה, לעצלנות, לחוסר שקט, לילדותיות - לכל הדברים שחשבתי שנפטרתי מהם, שהתבגרתי מעליהם. אחרי תקופה בבית ההורים הם חזרו לי בהפוכה כל כך מהר, וזה הרגיש כאילו לא התבגרתי בכלל.

אני שונאת את עצמי של גיל ההתבגרות, אני שונאת את הכעס הבלתי נשלט ואת זה שאני כל כך קצרה לידם, את ההשפעה עליי שאין לאף אחד אחר בעולם; אני שונאת להיות ילדותית ומפונקת ובעיקר בכיינית, כי הכל די בסדר בסך הכל. ולמרות שלא באמת חזרתי לגיל ההתבגרות, למרות שכן חזרתי אחרת, אני עוזרת, מנקה ומסדרת, ולפעמים אפילו מבשלת, יש רגעים שבהם זה תוקף אותי ומרגיש שזו אולי טעות להישאר.
למרות הכל, בינתיים היתרונות עולים על החסרונות והיי, אני חוסכת המון. אז האני, איים הום (מקווה שלא לעוד הרבה זמן).

// בר שלג

Your email was successfully saved