מחאת קיץ 2011, מחאת המיליון, מחאת הקוטג' או איך שלא תרצו לקרוא למחאה הזו, חוגגת 7 שנים. וכיאה ליום הולדת, רבותיי, נראה לי שכדאי להציץ במה קרה בשנים הללו, מה נשתנה? האם ההשלכות של המחאה אכן גלויות ומורגשות? האם אנשים מאמינים עדיין ביכולתם לשנות את המציאות בה הם חיים? 

יסלחו לי כל צעירי המדינה, אבל מלבד אהבה, עבודה, לימודים ושכ"ד, קורים פה דברים נוספים. אני בטוחה שצעירים רבים מרימים את ראשם ושמים לב למציאות העגומה שניבטת אלינו- קשה לגמור את החודש בלשון המעטה, הטרור והשנאה גואים ותושבינו מתקשים לחיות בביטחון, מחירי הדירות מרקיעים, הכלכלה צומחת רק בעיניי הכלכלנים המדיניים וכמו בשיר של ערוץ הילדים כשהיינו קטנים – "זה לא כל כך פשוט להיות כאן ילד..." באמת לא פשוט. 

לפני שבע שנים, החלו צעירים ומבוגרים להוציא את ראשם, שכנראה היה מוטרד בלחיות את החיים, וקראו יחד לחולל כאן שינוי. לזעוק, לצעוק, למחות. לתת קול אמיתי ושפוי לאזרחים הקטנים והפשוטים. דמוקרטיה במיטבה, לא? באותו זמן קמו אוהלי מחאה בדרך נמיר-ארלוזורוב, ברוטשילד ובמקומות נוספים בארץ. 

אני זוכרת את עצמי, חיילת בצבא, מאמינה וחולמת על עתיד טוב יותר לישראל, יוצאת לרחוב עם חבריי ושותפיי עם ברק בעיניים. מה שהדהים אותי יותר מכל היה שלראשונה הצלחתי לראות מחזה חדש – המחאות התחברו! למה אני מתכוונת? הנה דוגמא. 

מחאת הרופאים, מחאת האחיות, מחאת העובדים הסוציאליים, מחאת הקוטג', מחאת המורים ועוד מחאות קטנות שעלו לכותרות - בכל אלה היה דבר חשוב במיוחד ומושתק בקרב התקשורת, והוא הקול שדרש להביט יחד ולחשוב: מה הקשר בין ניצול השואה שחי בעוני, הפריפריות הגוועות והעובדת הסוציאלית? כולם חיים תחת אותה שיטה כלכלית שמייצרת את החברה הישראלית. 

רוצה לומר- כל מחאה ומאבק כבודם במקומם מונח, אבל אם נילחם כל אחד לבדו על הפירורים, לא נצליח לשנות את השיטה. מהי השיטה? המדיניות הניאו-ליברלית, הקפיטליסטית. מדיניות כלכלית חברתית בה הרווח וההון במרכזה. לכן נותני שירותים, המעמדות הנמוכים, מעמד הביניים וכל אלה שאינם בעלי הון, יצאו בקריאה חדשה – לא להפריד ולהפריט מאבקים. 

נוצרה קריאה חדשה – בואו נילחם יחד. הודבקו תוויות סטיגמטיות רבות על המחאות – מחאה של שמאלנים, מחאה של בורגנים... אבל אני זוכרת איך נפגשו תושבים רבים בעפולה, בה אני גרה, ודיברו יחד על מה צריך להשתנות במדינה. איך אפשר ליצור פה חברה שוויונית, צודקת יותר וראויה. ואיך לעזאזל עושים את זה יחד? ימנים, שמאלנים, דתיים, חילוניים, חרדים, יהודים וערבים. איך אפשר לחיות יחד, עם סדרי העדיפויות השונים, ולדבר על ישראל אחת, בה גוברים חילוקי הדעות וקולות ההסתה על הקולות השפויים הקוראים פה לחברה שבה אין ניצול ואין גזענות. 

ומה קורה היום? הג'ונגל עוד חוגג – החברה הישראלית שסועה וחלודה. רק לפני כשבוע התקיימה מחאת הקהילה הלהט"בית והיא קורית על רקע ניסיון חקיקת חוק הלאום, בתוכו מודרים אזרחי המדינה הערבים (מוסלמים, נוצרים ודרוזים). הקשר בין שני אלה חייב לקרות אם רוצים להסתכל על השלם – ישראל. אך לנו אני אומרת – המחאה לא נגמרה, השיטה לא השתנתה ועדיין קולות רבים קוראים להסתה כנגד אוכלוסייה כזו או אחרת. 

העבודה מרובה, ולכן כדאי לנו לחשוב יחד איך כל אחד יכול לקחת חלק בניסיון החשוב הזה של בניית מציאות שונה. יש המון אפשרויות, יש המון דרכים. זה רק דורש מאיתנו לצאת קצת מהבועה היום-יומית שלנו, לא לנסות לברוח למקום אחר או לומר "אני לא אדם פוליטי". זה דורש לחשוב, למצוא שותפים ולהתחיל לפעול. המשימה קשה, אני יודעת. אני גם יודעת שזה אפשרי. 

// גוני צפריר

Your email was successfully saved