תמונה פשוטה של בחורה בשמלה אדומה בפייסבוק קנתה אותי.
כשפניתי אליה עוד לא ידעתי שמ-ה"שלום" הראשון אהיה מתועד במח סוער, חושני וללא ספק מוכשר שהולך להפיק ממני טור אינטרנטי באחד מהאתרים האלו שבהם אנשים קוראים, חווים דעה ועוקבים...
רחמנא ליצלן, עוקבים! הרבה עוקבים, הרבה חווי דעה!

מיותר יהיה לציין שהטור עוסק בעניינים שלה ושלו ושל מה שמתחבר ביניהם, לטוב, למטיב ולמיצי גוף.
אם להיות הוגן, ממש בהתחלה היא אמרה לי שהיא כותבת בטור פופולרי ולינקקה לי לינק שלא משתמע! 
בין קשקוש לבדיחה, ל"מה עשית היום", המילים שלנו התחילו לעשות אהבה, שלחתי לה את המגירה שלי בוואטסאפ, אמרתי לה שאני אלכוהוליסט בגמילה, שלא חוויתי אהבה כבר מעל לעשור ושאני חושב שהציפרלקס הופך אותי ל-א מיני.

היא קראה, חייכה וביקשה ממני להמשיך, היא הכילה אותי כמו כומר בווידוי כשמה שמפריד בינינו זה המסך.
הבעיה התחילה כשהיא אמרה שהיא נורא רוצה שניפגש, שיש לה ערב בלי הילדים, שהיא רוצה להפוך את הדמיון שאני למציאות בין חמוקיה. עכשיו אני? אני קראתי את הטור! 

תוך כדי כתיבה עכשיו אני עדיין מהרהר ביני לבין עצמה איך אחרי כל מה שכתבתי שאני היא עדיין להוטה לחלוץ חלציים איתי. היא רק כתבה שהמילים שלי נגעו לה בשיפוליי הירידה מערד לים המלח ושאין לי מה לדאוג, היא תמיד מחצינה, מקצינה ומנפחת את הטור, טוב לרייטינג היא אמרה.
קבענו.

כשהגיע היום הזה, ניקיתי את הדירה ומצאתי ומצצתי כל פיסת ביטחון עצמי שהייתה מונחת לה בין הכריות של הספה, מתחת לשטיח, מאחורי הפלייסטיישן ובעוד מקומות רווקות, איפה שרק יכולתי אספתי.
כמו חיפשתי שארית של ג'וינט בתוך מאות בדלי הסיגריות בתוך מאפרה בלי תחתית.
אגרתי והתנעתי.

כביש החוף חייך אליי חיוך ציני שובב של שקיעה שכבר הייתה שם, עשיתי עצירה אצל חיימקה, החבר הכי טוב שלי, גם אצלו הפכתי את הבית וכמה צ'ייסרים ודליתי עוד מיליליטר ביטחון.
נפגשנו!

כבר הכרנו, ככה הרגשנו, אחרי לילות של שיחות, שבוע של התוואטסאפות ורגעים וירטואלים שממלאים מערכת יחסים של זוג צעיר שזה עתה שברו כוס.
אחרי שיחת חולין וכמה כוסות יין התחיל המאבק, האגו והביטחון העצמי, מוחמד עלי ומייק טייסון.
לפני שהתוודעתי לראשונה בחיי למילה "שזלונג" כבר הייתי זרוק עליו, היא רוכנת מעליי, לביאה, המבט ממוקד בטרף שלה והיא נושכת, נושכת חזק. 

אלכוהוליסט, ציפרלקס, הירידות מערד, הג'וינט בערימת השחת, השירים ששלחתי, הסיפורים, החיוכים... והטור שלה!
אספתי הכל, ניתחתי מהר, הישרתי מבט, הרמתי את הראש, הזדקפתי...!

הפכתי אותה על השזלונג שלה, במגרש הביתי שלה ורכנתי מעליה, המבט שלי ניצח, מוחמד עלי, מייק טייסון, הביטחון והאגו התעוררו בשובר שוויון. הפשטתי אותה, היא אותי, טסנו לחדר שינה, בכל אופן אני טסתי, מומנטום אחי, מומנטום.
שם בין הסדינים כשהצנטריפוגות החלו להסתובב שלפתי את נשק יום הדין שלי, הרגיש כאילו התאמנתי כל חיי בשביל לקבל את הטור הזה והחלקתי עם הלשון, מזרחה מערד, לכיוון ים המלח.
אני עוצר רגע.
בשבילי ים המלח זאת הילדות, חצי מחיי גדלתי בעין גדי, הריח המשכר של הברום, החום העוטף, הים שחיטא כל פצע פתוח.
אני ממשיך.
אז בבית כמו בבית הרגשתי בבית ונתתי את תפקיד חיי אה לה צ'כוב.
היא עלתה על האוורסט, פעמיים ואז עוד פעם, חצי גובה.
ואני חייכתי וידעתי.
היא הולכת לכתוב אחלה טור.
גם אני!
אח"כ אימצתי חתולה.
// גיל צימרמן
 

Your email was successfully saved