ישבנו שבעה על סבתא רעיה. בזמן השבעה, אישה לא כל כך מבוגרת קנתה דירה בדיוק מתחת לדירתה של סבתא רעיה. היא עשתה שיפוצים.
מפאת כבודה ואשכנזיותינו לא אמרנו לה כלום למרות הרעש של השיפוץ. קצת אחרי השבעה, אולי שבועיים, עברתי לגור שם. השכנה מלמטה עלתה ומבלי לומר "נעים מאד" אמרה "אני מבקשת שלא תעשה רעש!!! כלומר, אתה יכול לשמוע מוסיקה ולארח אנשים, אבל לא להזיז רהיטים ולא לדפוק על הקירות". אמרתי לה שאנסה להתחשב בזה.
לאחר כמה ימים אני ואבא שלי דפקנו כמה מסמרים על הקיר. שוב הגברת עלתה ואמרה "תגיד לי, לא אמרתי לך לא לדפוק על הקיר?״

השעה היתה חמש בערב. אבי התנצל אבל אמר לה שכל שעה אחרת תפריע עוד יותר. עוד שבוע עבר וב-18:00 בערב תלינו עוד כמה תמונות. שוב השכנה, שוב דפיקות. "לא הסברתי לכם ברור?" היא שאלה, "לא הייתי ברורה?" היא הוסיפה. אבא שלי, שהפיוז שלו (שהוא לא מהארוכים שהכרתי) ענה לה שתחזור לביתה ולא תטריד אותנו יותר, "אם יש לך בעיה תזמיני משטרה" הוא אמר.
או, אז התחיל הקרקס - "יא בן %*&#", "אשתך *)$#^&@" "הבן שלך ככה וככה" ועוד מיני פנינים.

הכל עבר לידינו, אבא שלי בא מעולם חיי הלילה והתמודדות עם אנשים לא פשוטים לא זרה לו. הבליג.
עד שהיא אמרה "אני שמחה שאמא שלך (סבתא שלי) מתה!!!"
עצרתי אותו בגופי, בכל כוחי. רק שלא יעשה מעשה אימפולסיבי. נדירות הפעמים שראיתי את אבא שלי עם דמעה בעין, אבל זה היה חץ שחדר עמוק לתוך ליבו, ליבי.

קיללתי אותה בלבי על זה, איחלתי לה מכל טוב וטובו, אבל אחרי יומיים, כשקצת נרגעתי, חשבתי ביני לביני שכנראה זה לא נאמר מתוך קו של שפיות... בשיחה עם אבא אמרתי לו שאין זה מתפקידנו לשפוט, דינה יינתן לה ממעל, מלמעלה. ועם זאת איחלתי לה בריאות. אבא לא חשב כמוני.
שלשום בעשר בבוקר שמעתי דפיקות בדלת, אולי בעיטות יהיה נכון יותר לתאר את זה. אישה, לא צעירה, עמדה בפתח. "שלום, אני המטפלת של השכנה מלמטה, אני קוראת לה והיא לא עונה, אתה יכול לבדוק? אני מפחדת שקרה משהו..."
קרה משהו.

כשנכנסתי לדירתה היא היתה שכובה על מיטתה. בדקתי דופק, אין. נשימה, אין. התקשרתי למד"א ותוך כדי שיחה עם המוקדנית התחלתי בפעולות החייאה.
באחת מתכניות הבוקר ראיתי פרמדיק שמסביר שלא צריך לפחד אם מרגישים צלעות נשברות תוך כדי העיסוי של בית החזה, רק ככה יודעים שההחייאה מבוצעת כהלכה... בלחיצה השניה הן כבר נשברו. תוך כדי, לא יודע למה, התחלתי לבקש ממנה סליחה...
הגיעו הפרמדיקים, הם החליפו אותי בפעולות ההחייאה ואני שמתי את חולצתי על ראשי, שמתי שתי אצבעות על המזוזה והתחלתי להתפלל שהיא תשרוד.
לאחר חצי שעה קבעו את מותה.

כל הזמן הזה, לאורך כל האירוע, הדהד לי בראש המשפט שלה: "אני שמחה שאמא שלך מתה", כשאני אוחז באבי.
בערב קיבלתי הודעה בוואטסאפ המשפחתי, תמונה של סבתא רעיה כשהיתה צעירה במקביל לתמונה מימיה האחרונים עם הכיתוב "היום יום השנה לסבתא, עברו כבר שנתיים. מזכיר שנעשה אזכרה ביום שישי..."
עשיתי החייאה וביקשתי סליחה מגברת "אני שמחה שאמא שלך מתה" באותו היום, באותה השעה שסבתי הלכה לעולמה.
אני לא יודע איך לעכל את זה, החלטתי שזה נשגב מבינתי.
עם כעס וחמלה.
יהי זכרן ברוך. 

// גיל צימרמן

Your email was successfully saved