"אסור לך... אסור לך... אסור!!!״ 
"סתום!!!״ עניתי לו, לקטן עם החישוק מעל הראש שצעק לי מכתף ימין.
"אתה לא מבין, זה אסור, היא אסורה, כל המצב הזה... תתבייש!!!"
שמתי ז'קט, כיסיתי אותו. אני לא במצב בחיי שאני יכול להקשיב לו, למלאך הקטן הזה על כתף ימין. אני יודע שהוא צודק, הוא הגיוני, הוא המלאך הנכון לעשות.

מנגד, על כתף שמאל, יושב לו מניאק בצבע אדום עם חיוך שועלי שאף ז'קט לא יכול לכסות. 
"אחי", הוא אומר, "עשה חיים בחיים". הוא מוסיף - "כי מהחיים בחיים לא תצא בחיים" הוא מסיים.
ושוב אני על מאזניים שנוטים למזל נחש.

נושם.
ימיני צודק!!! נתק כל קשר ומגע!!! היא ילדה, אתה תפגע בה, אל תקלקל לה את ימי התום כמו שקלקלו לך...
שמאלי כדרכו נוהג ולוחש לי "פססט, היי אתה... אולי בכלל יצא מזה משהו רציני? אולי היא בכלל אוהבת אנשים בוגרים ממנה, אולי יש לך משהו ללמד אותה, אולי אתה האחד שלה...?!״

הלוואי והם היו באמת על הכתפיים שלי. אבל הם בתוך הראש שלי, במורד קנה הנשימה שלי ובאגן שלי... הם שני קוצים שתקועים לי בכל הנפש והגוף.
כמה כבר עברתי עם שני החבר'ה האלו, כמה פסגות ותהומות. הייתי כבר מנוזר מנשים, ברמה רוחנית שלא משתמעת. הייתי ברדודים איפה שהפיפי. נתתי את כל אהבתי לאחת, ואז לשניה ואז לשלושתן ביחד.

כבר עצמתי עיניים והייתי בחופה, ופקחתי אותן לאורגיה... 
כשאני מניח תפילין אני מתפלל לזיווג הגון משורש נשמתי, כשאני מניח את התפילין התועבה והתאווה גומרות עליי.

וראשי, קנה נשמתי, אגני... הם לא מרפים! זה חיבוק נגד זיון! זה נצח מול רגע, זה הקלאסיקו של הגוף והמיינד שלי.
הלוואי והייתי יכול לכתוב לכם מי מוביל, מי יינצח... אבל כרגע אין ולא תהיה תוצאה כי אין שופט במשחק ההורמונלי הזה.

ממשיך לנשום.

"מה אכפת לך? תציע לה רק להיפגש, לעשות טיול, הראה לה את הצדדים המדהימים שלך, הסביבה שלך... כוס יין אחת, שתיים.
הרי היא בול הטעם שלך, היא צעירה ומתוחה ומבולבלת ובטוחה. היא הגורל שלך״.
אבל זה עם העיגול מעל הראש מוסיף "יש לה חבר!!! אתה לא יכול, אתה מנצל! היא אסורה לך, היא צעירררררה לך!״
זה מצחיק, זה עצוב, זה נכתב בזמן אמת.

אני רוצה אותה, היא לעד, היא רק לרגע, היא הכל וכלום.
האצבעות רצות על המקלדת בקצב המחשבות בראש. איזה מזל לי שיש word, איזה מזל לי שיש קוד...
אני מאד רוצה לנצח בקרב אבל יודע שיש גם מערכה, ואני לא רואה את עצמי מפסיד ובטוח לא רואה אותה בוכה.
אז אני משפיל עיניי אל המקלדת כי אני לא כותב עיוור. וכותב בקידוש לבנה שהכל עובר!
האודם בלחיים קצת נרגע,
סוף סוף אני מצליח לתפוס קורטוב אוויר,
אני לא אפגע בה, לא אפגע בי -
אני רק אשב ואקרא שוב ושוב את המילים פה ואמשיך לתהות על בחירותיי.

אסכם ואומר שאין לי מה לסכם.
ככה או ככה או כך או כך, גם אם היא תבוא אני אברח.
ואמשיך לרדוף ולהדוף 
כל ביקורת,
גם אם זה בברודווי
בביקור התזמורת.

"כל הכבוד" הוא אומר לי המלאך הקטן, "כל הכבוד גילו!!!״

ואני אוסף אותו בעדינות בשתי ידיי, דואג ללכת לאט בכדי שלא ייפול, משליך אותו לאסלה ולאט מושך בידית.
תופס את השד, משליך ומושך בידית.
אני נשאר לבד.

// גיל צימרמן

Your email was successfully saved