אני מגדירה את עצמי כאדם כנה ופתוח, לעיתים יותר מדי. כבר יצא לי להגיד למישהי שהכרתי 7 דקות במהלך שיעור ספרות ימי הביניים, שטבעת האירוסין הוורודה מדי שהיא רוצה לבקש מבן זוגה פשוט מזעזעת בעיניי, ויש מצב שעל הדרך בטעות ניפצתי את ארמון הזכוכית הוורוד בו תיכננו לגור אחרי ה"חיו באושר ועושר". אני מסוג האנשים שצריך לתקוע להם מרפק באירוע חברתי, כשרואים את גלגלי הראש שלהם רצים ואת הפה נפתח לעוד פליטה מוגזמת מדי, ועדיין, גם בשבילי ישנו מאגר מצומצם של שאלות שגורמות לי לאי נוחות:
מתי היית אצל שיננית לאחרונה, איזה טסט עברת, ומה את עושה היום?

אני שונאת ששואלים אותי את זה. תמיד השאלות האלו צצות כשאני הכי לא מוכנה: בהמתנה לרכבת, בבנק, בסופר, ברחוב - זה פתאום מגיע, כמו איזו קרובת משפחה לא אהובה שקופצת לביקור פתע. אני מתחילה לנוע באי נוחות, מנסה לחפש מילים קצרות. עובדת, לומדת, אבל לא, זה לא מספק. אין לי מילים קצרות, תמיד הייתי חופרת, אז גם בשביל לתאר מה אני עושה, אין לי מילים קצרות. וככל שאני מנסה לתמצת אני מרגישה איך יחד עם הקטנת המילים אני מקטינה את עצמי. "אני ב... אוניברסיטה." "אה. מה כאילו…?" ואני לא יודעת, אני לא יודעת לתמצת את עצמי.

להצלחה יש הרבה פנים, ובכל זאת, בכל פעם שאני מנסה להסביר מה קורה איתי בחיים, אני מרגישה שאם מעשיי בחיים לא מתרחשים באותו משרד בין 9 בבוקר ל-17 אחה"צ, כשאני לבושה במכנס פסים אלגנטי ועקב קטן, אוכלת סלט בצהריים ומנשנשת בין לבין פרכיות ויוגורט, אז פספסתי משהו, לא נגעתי בזה. בהצלחה.

מגיל קטן מרגילים אותנו לשעות מסודרות, כולם עובדים ולומדים בבוקר, רחובות העיר עושים קרחנות של בית ריק, ואחה"צ נחים, הולכים לחוגים, שותים קפה.
אני תמיד מזכירה לעצמי: אופרה וינפרי, מארק צוקרברג, עדה יונת, מישל אובמה, ג'יי קיי רולינג, אסתר רדא, רועי כפרי,
כמה מכל ההצלחות האלו התפוצצו באמצע יום עבודה במשרד?

ועדיין, בכל פעם ששואלים אותי מה אני עושה אני מגמגמת. כי אני לא בתבנית. כי יש לי איזה חמש עבודות במקביל, ולתאר כל אחת מהן זה חצי דקה לפחות שלאנשים אין זמן אליה, והאמת שגם לי, בהתחשב בזה שאני עובדת בחמש עבודות במקביל. ולמי בכלל אכפת? עוד שנייה יצפו שאני אשאל בחזרה, "ומה איתך?" כאילו שזה מעניין אותי, אבל מה לעשות שאני סובלת מכנות יתר ואני אף פעם לא שואלת. רק אם עושים לי ממש עיניים מוצפות בציפייה, אז אני שואלת מרחמים. הנה, אמרתי את זה. תדעו שאני שואלת מתוך תמהיל מהול בחוסר איכפתיות ורחמים. כיף נכון?

היום יש כבר כל כך הרבה סוגי עבודות שזה מגוחך לשאול מה אתה עושה. אנשים משלבים עשרה פרויקטים במקביל, עובדים על דבר אחד ביום ומפתחים את חלום חייהם בלילה, אנשים לומדים, חוקרים, כותבים, מפתחים, מקימים, מפרקים, ואין לזה שם אחד. התבנית של מקצוע אחד ברור ונקי כל כך מיושנת ששאלה כזאת רלוונטית כמו לשאול אם יש לי כסף קטן לשיחת גוביאנה.

אז בפעם הבאה שתשאלו מישהו מה הוא עושה (כי אותי כנראה אחרי הפוסט הזה אף אחד לא ישאל), אל תמהרו למתג אותו כצב האיטי שמגמגם אחרי כולם. יש מצב שבזמן שאתם לא מעניינים אותו, הוא רוקח את הדבר הגדול הבא.

// גלי סיטון

Your email was successfully saved