מגיל קטן גדלנו, דור ה-Y, על האגדה שנוכל להיות כל מה שרק נרצה, כי הכל אפשרי. הנה, תראו את מולאן, איך היא הפכה לגיבורת מלחמה בסין הקשוחה. תראו את בת הים, שקרעה את זנבה לשניים בשביל לרקוד עם הנסיך שלה, ותראו את פינוקיו, שהפך מבובת עץ לילד, והוא בכלל שייך לסרט משנות ה50, אז הכל אפשרי כבר די ממזמן. 

אנחנו יכולים להחליף מקצוע במשבר גיל ה-30, ה-40, ואם ישאר לנו כוח גם ב-50. העולם הצטמצם למכשיר קטן, בגודל כף יד, ואפשר לראות ולהגיע אל כולם. הכל אפשרי. 
אבל בחיי, אני נשבעת שלפעמים אפשר לשמוע בחדרי חדרים, אנשים בגילים בהם הם אמורים לממש את הפוטנציאל שלהם, מתפללים שיהיה קצת יותר פשוט. נואשים לחזור למקצועות הברורים, כשהיו סנדלרים ורואי חשבון, ולא מפיקי אירועים אלטרנטיבים לטבעונים שהם גם צלמים וגם מעצבי אופנה של צמר גפן.

גם אני מוצאת את עצמי לפעמים קמה עם חשק להיות שפית שמפיקה אירועי בוטיק, ואז הולכת לישון כחוקרת שמסתגרת בין ארבעה קירות עד שהיא מאבדת את שפיות דעתה למדעי הרוח. זה יכול לחרפן. אבל עדיין, יש דברים שאני כבר לא אהיה.

אני לא אהיה טייסת. יש לי משקפיים מגיל שמונה, אז אפשר לומר שכבר מגיל שמונה יכולתי לדעת שלא אהיה טייסת. יש לי גם פחד גבהים, לא עלינו. אם לוקחים אותי למסעדה רומנטית בגורד שחקים כנראה שאני לא אוכל כלום רק מהפחד שהכל יתמוטט ואז אני אפול מהר יותר כי אכלתי מלא, כרגיל. לא רוצה לאכול. ואני כבר לא אהיה טייסת. 

אני גם לא אהיה מנהלת חשבונות. אני לא אשב במשרד ואשחק במספרים שלא יגידו לי כלום, אבל עבור אנשים אחרים המספרים האלו הם ההלוואה שהם מתלבטים אם לקחת לבית חדש, או החוב שהם צברו מהעסק שלהם שלא הצליח. אני לא אשחק במספרים האלה כמו בסודוקו. אני בכלל לא אוהבת סודוקו. קווי אוטובוס עם יותר משתי ספרות מטרידים אותי. יכול להיות שאפילו התיאור המפורט שלי על מנהלת חשבונות כל כך מופרך וזה בכלל לא מה שעושים. אולי תיארתי פה בנקאית, או מאפיונר. כן... אני כבר לא אתעסק במספרים.

אני כבר לא אהיה כוכבת טלנובלות, למרות שבחיי, ממש רציתי. ההורים שלי כבר לא יעבדו בעבודה שתאלץ את כל המשפחה לעבור לארגנטינה, כריס מורנה לא תיתקל בי ברחוב ותגיד לי, "את מישראל נכון? אני ישר מזהה," היא כבר לא תקלוט שפתאום הדמות שהייתה חסרה לה בסדרת המופת החדשה היא בעצם ישראלית עם לוק קצת אחר. נכון, לא יפה הורסת כמו הארגנטינאיות שמתרוצצות חופשי פה ברחובות, אבל יש בה משהו מזרח תיכוני כזה. אז מה אם היא לא יודעת לשיר, אין משהו שטכנולוגיה טובה לא יכולה לסדר. טוב, זה כבר לא יקרה. הרי כריס מורנה כבר שנים לא יצרה משהו. 

זה העולם שלנו. אנחנו נמעכים בערב מול הטלוויזיה ואז רואים אישה בת 50 שהיא מורה לביולוגיה אבל החליטה שבא לה להיות גם דוגמנית, ובחדשות לפני הראו איך ילדה בת 17 פתחה חברת איפור משל עצמה והפכה מיליונרית, ויום אחד ילד מעלה סירטון שלו מנגן בגיטרה וכמה שנים אחרי הוא ג'סטין ביבר. אבל בתוך כל השפע הזה, אני מזכירה לעצמי שלא באמת הכל אפשרי. לא לכולם יש את הכסף, הכישרון, השיגעון והיכולת להיות הכל, וזה כל כך מרגיע אותי. 

// גלי סיטון

Your email was successfully saved