אני לא טיפוס של בליינד דייט. תמיד רציתי להאמין שאני מסוגלת להתמודד בשעשעון האהבה ללא עזרת חבר טלפוני, מעדיפה לשמור על הגלגל הזה לשלב קשה יותר. אבל כשחברה מציעה בחור תכול עיניים, בוגר סיירת מובחרת שמתנדב עם ילדים בעלי צרכים מיוחדים, נו טוב, בסדר, פחות אוהבת תכלת. אבל בסדר.

החלטתי ללכת על הקטע העיוור עד הסוף, בלי לנבור עמוק בפייסבוק עד לתמונות פרופיל מהתיכון שיעזרו לי לבנות בפוטושופ תמונה עתידית של ילדינו. לאחר שהקמתי מצבה גבוהה של בגדים זרוקים, שכבר איימה לקבור תחתיה גם את מעט המצב רוח שהיה לי (כי זה כזה כיף דייט ראשון ושוב ושוב ושוב!), החלטתי, שלא כהרגלי, להוציא את זוג העקבים המאובק מהארון כדי להעלות את רמת המצב רוח, המורל, ואת עצמי, איכשהו. עקבים אף פעם לא יכולים להזיק למטר שישים.

חיכיתי מתחת לבית, נרגשת וקצרת רוח. כל רכב חולף היה כרכרה פוטנציאלית ואני חיפשתי את הסוסים הלבנים שלי. המתנתי בגב זקוף, ואז התיישבתי בישיבה מזרחית. קמתי שוב, נשענתי על הקיר עם רגל אחת, נזכרתי שאני לא דוגמנית של קסטרו ונעמדתי שוב כמו אחת מבני האדם.
ואז התקרב רכב לבן, נעצר באיטיות. הצצתי בהיסוס בחלון, חיוך קטן שאהבתי הציץ החוצה והזמין אותי להיכנס, אך לפני שהספקתי להושיט יד אל עבר השקיעה והאופק הרחוק,
"מאזדה לבנה, תעצור בצד."

אומנם אני לא מבינה במכוניות, אבל אוטו מהבהב בכחול אדום אני יודעת לזהות, ולמרות שהרכב של הדייט שלי היה היחיד ברחוב שמונע ובצבע לבן, בכל זאת הייתה לי התקווה הקטנה שאין לו מאזדה והם בעצם התכוונו לשודד בנקים שנמצא ברחוב המקביל והם מנסים לסגור עליו מכל הכיוונים, ורק במקרה נכנסו לרחוב שלי כחלק מאסטרטגיה מטורפת שמשטרת ישראל מצטיינת בה.

תכול העיניים יוצא מן הרכב, מספיק להגיד אהלן, ופונה אל השוטרים. הזדמנות טובה לברוח כל עוד נפשי בי, בכל זאת, פושע, אבל במקום זה בחרתי לרדת מהמדרכה אל שפת הכביש, כי אל מול יצר ההישרדות הטבעי של כל בחורה מפני נמלט משטרה, חזקה יותר היא תחושת המבוכה מזה שאני אשכרה גבוהה ממנו עכשיו.

תכול העיניים מחטט בתאים אחר מסמכים, ממלמל משהו על מעבר חצייה שחצה בדרך. אני מנסה להחליט אם זה חמוד או מטריד שהוא שבר את החוקים כדי להגיע אליי, תוך כדי שאני מנסה לסגל לעצמי כיפוף טבעי בגב כדי ליישר איתו קו, ואז הוא שולח לי חיוך וקריצה קטנה ואני פשוט לא זוכרת מה שאלתי הרגע הוא כזה חתיך.
זה נגמר באזהרה.

אולי הכיפוף המוגזם שלי שנראה כמו צליעה נגע לליבם, והם בחרו לוותר לבחור האדיב שמתנדב איתי בחמישי בערב.
לא שפערי גובה הם דיל ברייקר, למי אכפת, גם לי לא יצא לשוחח עם ג'ירפה עין לעין. אבל למה שמתי עקבים פתאום? עד כדי כך אני מרגישה קטנה וחסרת ביטחון? איזה מן ניסיון זה? לשטות בעצמי, אני אעלה למעלה, בתקווה שממרום העקב הדברים יראו אחרת ורוחי תתרומם גם היא.

ואז הסתכלתי עליו ודמיינתי איך מהלחץ להגיע בזמן הוא גיזגז על קו הפרדה, איך הוא הרגיש שבשנייה שהוא ראה את הדייט שלו עצרה אותו ניידת והנה, הוא עדיין מחייך,
אז למה שגם אני לא?

// גלי סיטון

Your email was successfully saved