הרבה דברים שמעתי על הודו לפני שהגעתי אליה. המתנ״ס של דרמסללה שמתקיים למרגלות הרי ההימליה, דלהי הקשוחה והחונקת, אוצרות התכשיטים של פושקר ושלל סיפורים על חיי תענוגות של בני מלכים, שעליהם סטודנטים תפרנים כמוני יכולים רק לחלום בהקיץ בסמסטר סתיו סגרירי, ושיכולים להתגשם רק לחודש אחד במדינת עולם שלישי.

אין הרבה מה לחדש בנוגע לסיפור הישראלי על הודו, אבל הסיפור ההודי היה חדש בשבילי. בהתחלה הייתה זאת אניטה, המורה למפוחית שהייתה לי בדרמסללה. היא סיפרה לי שהיא בכלל מוורנסי, "אני תיירת פה" היא חייכה, "כמוכם. אני באה לפה לשישה חודשים לעונת התיירות". אבל ככל שעבר הזמן גדלה ההבנה של התהום הנמצאת בינינו לבינם. לי ולבן שלה יש יום הולדת באותו יום, ותהיתי מתי לאחרונה יצא לה לחגוג איתו. עאדי, שעזר לי לעצב טבעת אבן וצמיד, סיפר לי שאף פעם לא ראה את האוקיינוס, ושהוא חולם על החופשה הראשונה שייקח בשוויץ. "יום אחד", הוא אמר תוך כדי שהוא מצפה לי את הטבעת בזהב.

רישי, אצלו העברתי שלוש שעות בהכנת לוכד חלומות שיצא עקום במיוחד, סיפר לי שהוא נמצא עשרה ימים בבית בשנה. מדלג בין הצפון לדרום, בהתאם לעונות התיירות. הוא בן 24, יש לו חברה חדשה, אבל משפחה הוא לא יקים בקרוב כי הוא עדיין מפרנס את שלו. אבל הם מאמינים שיהיה טוב יותר. הם כאלה, מאמינים. כל כמה קילומטרים פה יש מסגד לאיזה אל, החנויות פה מלאות פסלים ופוסטרים של אל שנראה כמו פיל סקסי, אפילו בתחנות הדלק בדרכים יש מדי פעם מסגדון קטן שיתדלק לך את הנשמה באמונה. אז חוץ מללמוד לנגן במפוחית ולהכין מלאי כופתה, הודו לימדה אותי שגם בתוך הסיפור הישראלי המוכר אפשר למצוא סיפורים חדשים, אם מספיק מאמינים בזה.

// גלי סיטון

Your email was successfully saved