מאז שאני זוכרת את עצמי אני מידה 36 במכנסיים. לפחות מאז שהגעתי לגיל הזה, שבו את מתחילה לתת חשיבות למידות מכנסיים ועוקבת אחרי זה כאילו זה עניין בריאותי חשוב לתקינות החיים, כמו מספר במשקפיים. אחרי התיכון מסלול חיי המשיך למכינה קדם צבאית, ששם ידוע שמלבד הכנות לצבא וחיים ערכיים, בנים מרזים ובנות משמינות. כדי לגבור על ארוחות הצהריים והערב שהכינו חברי המכינה, שהלכו ונהיו יצירתיות עם הזמן (היה שלב קשוח של דפי אורז), וזאת במסגרת העצמאות ההולכת וגדלה שלנו, גיליתי שאם שמים מספיק טחינה אפשר לאכול הכל. בשנה הזאת הגעתי לראשונה למידה 38.

הגעתי לצבא והתמוגגתי מהאוכל המדהים שהיה לבה"ד החינוך להציע לנו, ופתאום הבנתי עד כמה מכינה קדם צבאית אשכרה מכינה אותך לצבא: אחרי שנה שלמה של לחם פרוס לבן עם טונה וטחינה, כל מקום שמגיש דני שוקולד הוא פינוק שלא רבים זוכים לו בעולם הזה, ועל זה נאמר מה רבו מעשייך.
36 חזר אל חיי, יחד שירתנו את המדינה, מותן אל מותן. 36 גם בטיול שאחרי. וגם בטיול שאחרי הטיול.

לפני כשלוש שנים התחילה הזוגיות היציבה של חיי. תמיד דמיינתי זוגיות יציבה של גדולים כפוך ענק שאפשר להימעך בו בסוף יום קשה, לאכול איתו ארוחות ערב קלילות מול הטלוויזיה, מישהו שבאמת אכפת לו איך עבר עלייך היום.
כל זה נכון, אבל כמו בעוד תחומים רבים בחיים, יש דברים שלא מדברים עליהם: שבנטפליקס אין באמת מה לראות, שאם לא מגישים טופס לסגירת תואר אף אחד לא עושה את זה בשבילך, שהאינטרנט ברכבת לא באמת עובד, ושזוגיות יציבה זה פאקינג משמין. כל הרומנטיקה הזו, עם השוקולדים הקטנים, היין הלבן, ריחות של מאפים חמים מהתנור בשביל למלא חלל בריח של בית והסכמה הדדית לפיצה ומקדונלד'ס, דחקו אותי לפינת 36.

לא ולא, אמרתי לעצמי. אני לא קונה 38. תמיד כשנדמה לי שהמידה שלי עולה או יורדת, אני מרוקנת את הארון בהתקף פאנג שוואי לחידוש אנרגיות, מחליפה את כל הג'ינסים בטקס פולחני זר, ואחרי שבועיים חוזרת ל-36. אין לי כסף לשיגועים של חוק מרפי עכשיו. אני 36, תמיד (כמעט) הייתי ותמיד אהיה. לא מוכנה לקנות יותר מזה. אני מספרת לעצמי שככה אני שומרת על מוטיבציה לרדת במשקל, במודע אני אשמר לעצמי אי נוחות כדי לעורר בי מוטיבציה.

אבל עם הזמן גיליתי שאי נוחות זה לא מצב גמיש, שמאפשר תזוזה רבה. אחרי ערב אירוח מפואר שעשיתי לחברים, כזה שעושים, נו, אתם יודעים - כשיש זוגיות מספיק יציבה, אספתי מהרציפה שאריות של אירוח כשלפתע קול תרועה רמה חתך את האוויר, אות מצוקה שממנה כבר לא יכולתי להתעלם. משהו בי נקרע, או יותר נכון, בג'ינס האהוב עליי. שבר סורי אפריקאי מהכיס האחורי עד למקומות שקצרה המקלדת מלהגיע אליהם סימן את סופו של הערב וסופה של תקופה.

אז הלכתי לקנות שלושה ג'ינסים חדשים. בהתחלה בגלל מרפי, שככה כנראה הוא רוצה שאחזור ל-36, אבל אחר כך החלטתי שדי. הסתכלתי על עצמי במראה בתא המדידה, מודדת את אותו ג'ינס אהוב שנקרע לי במידה אחת יותר, והחלטתי לקבל את זה. הדמות במראה היא כבר לא אותה בחורה צעירה שמילאה את עצמה טחינה ואיבדה כל טעם. התמלאתי דברים טובים, גדלתי והתפתחתי בתקופה האחרונה, והגיע הזמן להתחיל להרגיש עם זה בנוח.

// גלי סיטון

Your email was successfully saved