"אני מעריצה את יאיר לפיד" אמרתי בקול מבויש של בת 15 המתוודה על אהבתה הראשונה, "הוא הצליח בחיים בלי תעודת בגרות". יועצת בית הספר הסתכלה עליי במבט חלול: "מה אבא שלך עושה?" הרמתי אליה זוג עיניים מבולבלות, "אבא שלך זה טומי לפיד?" לא ידעתי בכלל מי זה. "כל מה שיאיר לפיד השיג זה בזכות אבא שלו. את לא תגיעי לשום מקום בלי תעודת בגרות ואם לא תתחילי להתאפס על עצמך. יאיר לפיד לא השיג כלום בעצמו". ואני דווקא חשבתי שיש לו חשיבה מקורית. 

אני זוכרת עוד הרבה דברים מהתיכון. בהיות ארוכות בחלון במופע של עצים מרקדים ברוח בזמן שיעורי כימיה, ציפורים מעוררות קנאה שרות שירי חופש ושמיים בשעת בוקר מאוחרת בשיעור אזרחות, שיעורי לשון בהם דפדפתי בתנ"ך ודמיינתי את אהוב ליבי הדמיוני מצטט לי פסוקים על אהבה בוערת ומים סוערים, ושיעורי תנ"ך בהם השחלתי אוזניה דרך החולצה עד כף היד, השענתי עליה את הראש ושמעתי מוזיקה שלקחה אותי למקומות רחוקים הרבה יותר. אני זוכרת מבחנים של: "תשובה מקורית אבל זאת לא הייתה הכוונה" עם 67 מתנוסס מעל. על מקוריות לא מקבלים ניקוד. 

ואז הגעתי לאוניברסיטה. תואר בספרות עברית, שנה ג', עבודת סמינריון.
יום לפני הצגת רפרט בכיתה ואני לא רגועה. אני כבר אחרי הצעת מחקר אחת שנפלה, והשקט שהיה בכיתה אחרי שהצגתי את הרעיון הראשון עוד מהדהד לי בחזה. אני לא מאמינה על עצמי שמחר אני שוב צריכה לעמוד מול הכיתה, עם רעיון חדש מהראש המוזר שלי, כי זה הראש היחיד שיש לי (בדקתי), ומראה הפח המתפקע ממאמרים שקראתי בחודשים האחרונים לשווא לא עודד אותי.
 
למחרת מול הכיתה, אני מגמגמת על זה שאני חושבת שיעקב שטיינברג שיבץ מלא הרמזים מהמקרא בסונטות שלו, ובפנים קול קטן של יועצת לוחש לי שזה תלוש לגמרי אבל כבר לא נשארו לי שערות לתלוש לעצמי מהשיער ובסוף אני צריכה לכתוב הרי משהו, כל דבר, אפילו רק כדי לנער את המטלה הזאת מחיי. המרצה נשענת לאחור על הכיסא ואומרת: "אני מרגישה שאני שוחה בכינרת".

מה זה אומר? זה טוב? זה רע? הרי מלא אנשים ששוחים שם טובעים, הכינרת מאוד מסוכנת והפכפכה, היא נראת שלווה אבל היא סכנת נפשות של ממש, שיכולה לסחוף גם שחיינים מנוסים. אז בא לה למות? זה מה שהיא אומרת לי עכשיו? גם לי. יאללה, בואי נקפוץ ביחד, אולי נדפוק את הראש בסלע חד ואז זה יהיה מהיר יותר. 

אחרי ששומעים הרבה פעמים לא, מפסיקים להקשיב. כשמפסיקים להקשיב, גם מפסיקים לחשוב. הופכים לעוד פועל, לעוד אדם שחי בעולם הזה, קם בבוקר (כי כולנו אנשי בוקר שמתפקדים שיא בשמונה, נכון?), רואים משימה, ממלאים משימה, שוכחים אותה ומפנים מקום בראש למשימה הבא, להישג הבא, למספר הבא שידרג את מקומנו במירוץ החיים. 

ואז, בסוף המצגת המרצה אומרת: "זאת חשיבה מקורית, לא עשו את זה קודם. זאת עבודה חשובה".
וזה היה הרגע שהחלטתי להקשיב לראש המוזר שלי ולהירשם לתואר שני במחקר. ולהפסיק להעריץ את יאיר לפיד. בשלב הזה של החיים זה נהיה מוזר מדי, אפילו בשבילי.

// גלי סיטון

Your email was successfully saved