גדלתי בחיפה הבורגנית. מרכז הכרמל. בית ספר טשרניחובסקי ואז ליאו בק. הרחבתי ביולוגיה ומחשבים בידיעה שאני רוצה להיות ביולוגית. הלכתי ללמוד תואר ראשון וכבר בסוף התואר הרגשתי שמשהו בזה לא כל כך מסתדר לי, אבל לא חשבתי על דבר אחר לעשות. היתה לי מין קונספציה שפיתחתי בגיל 15-16 שביולוגיה זה העתיד שלי, ואומנם לא ראיתי איך בדיוק אני משיגה את זה, אבל לא חשבתי בכלל על לשקול מסלולים אחרים לחיי.

בסוף 2011, אחרי התואר הראשון וחסרת מושג מה אני רוצה לעשות בחיי, טסתי למיאמי. יש לי דרכון אמריקאי, לא בעיה לעבוד שם. לא ידעתי מה אני רוצה לעשות בחיי, רציתי חופש אחרי שלוש שנים של עבודה קשה (ואגב, לא כזו משהו. הייתי תלמידה בינונית באוניברסיטה כי לא הייתי רגילה לעבוד קשה בלימודים). היה חורף בארץ ושם יש קיץ תמידי, אז אמרתי פאק איט. יאללה מיאמי.

היו לי חמישה חודשים של שכרון חושים. חזרתי ארצה רק בגלל חתונה שלא יכולתי לפספס. הגעתי הביתה, התחלתי לחפש עבודה, ומי ירצה מישהי עם תואר ראשון בביולוגיה ללא ניסיון? אחרי חודשיים שלא מצאתי בהם עבודה, נכנסתי לפאניקה ונרשמתי לתואר שני, כסוג של ברירת מחדל. לא ידעתי מה אני רוצה לעשות, אז אמרתי לעצמי- נדחה את ההחלטה בעוד שנתיים, ובינתיים, ארוויח עוד תואר. לא ממליצה על זה.

מנקודת המבט שלי היום, אני יכולה להסתכל אחורה ולהגיד, עשיתי את זה כי פחדתי. נכנסתי למסלול שהכתבתי לעצמי (בהשפעת ההורים, בין אם זה היה באופן ישיר ובין אם זה היה באופן עקיף) בגיל מוקדם, ולא חשבתי שאני יכולה לצאת ממנו. לא יכולתי לדמיין את עצמי עושה משהו אחר חוץ מזה. וכולה הייתי בת 25, לא תגידו 45.

אני חושבת שנקודות מפנה כאלה בחיינו, הן נקודות שאסור לנו למהר בהן. אני הרגשתי תחת לחץ זמן, מה שזירז את ההחלטה שלי- חיפשתי עבודה במשך חודשיים שבסופם נחלתי כישלון, מה שגרם לי להרגיש חנוקה. ובנוסף, שנת הלימודים בדיוק הגיעה. כיום אני יודעת שבהחלטות כאלה, החיפזון מהשטן. להגיד לכם שהתואר השני היה טעות? לא, הוא לא היה טעות, הוא היה בית ספר לחיים ויצאתי משם עם טייטל שאני מאוד גאה בו, כי שום דבר שם לא בא לי בקלות.

אבל אילו הייתי מנבא את היציאה מהמסלול הדבילי שחשבתי שאני צריכה לצעוד בו, הייתי מרוויחה עוד כמה שנים של לעסוק במה שאני אוהבת. הייתי שבויה בתכתיבים שהחברה, ההורים, המשפחה צעדו בהם. כל זה היה עוד לפני הטוורקינג, אבל מגיל צעיר שמעתי בבית ש"יש לך כזה מוח חריף, מה תלכי עכשיו להיות שפית/אופה (כי זה מה שחשבתי בגיל צעיר) / מדריכת ריקוד?" והפנמתי את זה.

כיום אני יודעת שכדי לנהל עסק עצמאי, בכל תחום שהוא- אוכל, ריקוד, עיצוב, צריך לא רק להיות מוצלח בזה, אלא גם בניהול ושיווק. זה דורש הרבה יותר משאבים ויכולות מסתם להיות שכירה בחברה כלשהי. זו מטרייה ענקית המכילה בתוכה המון כישורים, וזה מפחיד.

הייתי בכנס לאחרונה ודיברתי עם גבר שאחרי 20 שנה של להיות כלכלן שכיר הפך להיות עצמאי, ותיאר את כל מה שתיארתי פה. כשסיפרתי לו את הסיפור שלי, הוא הסתכל עליי, חייך, ואמר- כל הכבוד שעשית את זה, לי זה לקח 20 שנה ולא שנה, לעזוב את המקום ה"בטוח".

בברכת שנה אזרחית חדשה טובה =)

// גל ביפול

Your email was successfully saved