״יש משהו מאד קסום בטיסות. לא, אני לא מדבר על הגובה, הנוף או הרומנטיות בסיכוי להכיר את אהבת חייכם.
אני מדבר על העניין הפעוט הזה שמישהו אחר אחראי על החיים שלי והדבר היחיד שאני שולט בו זו הבחירה בין מים לקולה (קולה, קל! אם כבר עומדים למות אז לפחות שיהיה מתוק בפה)״

את הפסקה הזו כתבתי לפני כשנה ועכשיו אני קורא אותה שוב ושוב כשאני נמצא בנתב״ג עם כוס קפה ביד אחת, ביד השניה אוחז בדרכון עם כרטיס טיסה לניו-יורק, המצלמה מונחת על רגליי ובעיניי מבט מפוחד.

כן, עליתי על מטוס לגמרי לבד לכיוון התפוח הגדול, ואני לא מתכוון לאפל סטור בחמישית, למרות שביקרתי שם כמובן. החלטתי שאני חייב לטוס לבד למקום שבו אוכל ללכת לאיבוד עם המצלמה. בלי להתחשב באף אחד, בלי להתייעץ עם אף אחד, בלי לחשוב יותר מדי. אני שמח להכריז שזו הייתה ההחלטה הכי טובה שעשיתי בחיים עד היום.

האדמה בניו-יורק רועדת וקשה להסביר מה מרעיד אותה. עם כל צעד אני מרגיש שאני מתמלא - בהשראה, באהבה, בביטחון - נהיה גרסה טובה יותר של עצמי. צעידת בוקר בסנטרל פארק פותחת לי את היום באנרגיות טובות ורגועות, כשבכל ביקור אני מעמיק עוד קצת אל תוך פיסת האדמה המדהימה הזו באמצע העיר שעוד לא התעוררה.

ללא מטרה מוגדרת אני מסתובב בעיר קילומטרים על גבי קילומטרים, כאשר אחד היתרונות הבולטים ביותר כשהמטרה שלי היא ללכת לאיבוד זה שאני כל הזמן בתנועה, לא עוצר לרגע. מסתובב ברחוב, מגיע לרמזור אדום, מימיני רמזור ירוק? יאללה נלך ימינה! נותן לאלוהי הרמזורים הניו-יורקי להוביל אותי ומודה שהיו ימים ששכחתי לאכול מרוב קפה וצעידות.

כשהערב יורד על העיר מתחילים להרגיש את הקושי והבדידות. בישראל כולם כבר ישנים ואני במרחק אלפי קילומטרים מהחברים שבדרך כלל אחרי שיחת טלפון קצרה אני כבר ברכב לכיוון ישיבה. אבל גיליתי שזה הזמן הכי טוב בעולם להקדיש לעצמי וליצירתיות שלי, בין אם בעריכה, כתיבה או צילום ובין אם סתם להיות עם עצמי לשתות עוד כוס קפה (העשירית להיום) ולנשום את האוויר הקפוא של הלילה הניו-יורקי. שם, החל מהשעה 18:00 כשבישראל כבר 01:00 זה ״זמן גל״. אין במה להתעדכן, אין עם מי לדבר - גל עם גל ואני חייב להודות שאני וגל עשינו כיף!

יומיים אל תוך החופשה הסתובבתי ברחובות כאילו אני חי שם כבר שנים, הרגשתי כאילו העיר שייכת לי. הצלחתי להיטמע בין ההמון שצועד ברחוב ולהיות ״אף אחד״ אך עם זאת ״מלך העיר״. באחד הימים שמתי את האייפון לתיקון באפל ויצאתי להסתובב ברחוב בלעדיו, ללא שעון על היד וללא מטרה - אמרתי כבר ״ללכת לאיבוד״? 

אלו היו השלוש שעות הכי מאושרות בחיי, הכי נקיות והכי טהורות שלי עם עצמי, המצלמה שלי והעיר (שלי). אחד הדברים הבולטים ביותר בניו-יורק הוא שלכל בנאדם יש מטרה בעיניים, יש מקום להיות בו, אף אחד לא נראה אבוד. כל מי שנמצא בניו-יורק רוצה להיות שם, לניו-יורק אף אחד לא מגיע בטעות.

אני מאמין שחוויתי את ניו-יורק כמו שלא הרבה זוכים לחוות אותה ולו בזכות העובדה שהגעתי עם תוכנית אחת - ללכת לאיבוד. כמו שכתב יאיר בפוסט, אם לא היו לי עכשיו דולרים בכיס הייתי יכול להישבע שכל זה היה חלום. הביקור הבא שלי בניו-יורק יהיה שונה לגמרי, הוא כבר לא יהיה בשביל ללכת לאיבוד. אני רוצה יותר לחשוב עליו כ״טיול חזרה הביתה״.

// גל ג'יבלי

Your email was successfully saved