עוד עשרה אנשים לפני ואז סוף סוף יגיע התור שלי במעדניה בסופר. לפי הממוצעים יש לי עוד לפחות ארבע דקות לפני שאוכל לבקש את פרוסות המוצרלה שלי, הפרוסות שאני בונה עליהן להשלים את הטוסט שאני חולם עליו.
וכמו תמיד כשיש לי ארבע דקות פנויות אני אפתח את הפייסבוק לראות מה התחדש בעשרים דקות האחרונות שלא פתחתי את האפליקציה.

אני גולל את הפיד במהירות האופיינית לי. רואה הכל ולא מתמקד בכלום. הופה, הנה אסי, הוא העלה תמונה מצרפת עם החברה שלו מזה שנתיים. יאללה נפנק אותם בלייק, אולי הוא יציע לה כבר. ממשיך לגלול ולהתעלם מכל מה שבדרך, שורף את הפיד על 300 קמ״ש אבל קולט פיסות מידע קטנות ולא נחוצות בעליל להמשך היום שלי. 

ואז זה קורה, אני נתקל בתמונה שלך, שהעלית ממש לפני כמה דקות. כבר יש לך עליה 37 לייקים ו-10 תגובות. אני לא עושה לך לייק אוטומטי וממשיך הלאה כמו שאני נוהג לעשות, אני נתקע. מגדיל את התמונה על כל המסך, בשביל מה יש לי כלכך הרבה פיקסלים במסך אם לא בשביל לראות את התמונה שלך בגדול? אני מסתכל לך בעיניים מבעד לפיקסלים הצבעוניים, בוחן אותן ואת החיוך הגדול שיש לך על הפנים. כבר ראיתי את העיניים האלה והבטתי עמוק לתוכן, בחנתי כל נקודה בהן.

יצאנו פעם אחת בסך הכל. ניסינו לקבוע שוב, באמת שניסינו. טוב לפחות אני ניסיתי, אבל זה לא יצא ואיכשהוא נעלמנו אחד לשניה. עכשיו אני כאן, מחכה לתורי ולמוצרלה שלי, בוהה במסך ותקוע על התמונה שלך אחרי שלא דיברנו חצי שנה מאז אותו דייט. ״כוסאמק, את מהממת״ נפלט לי, הזקנה לידי חייכה חיוך רחב וקרצה לי, חזרתי על המשפט תוך כדי שאני מתכופף לכיוון הגאודה בניסיון להסתיר ולהתכחש למה שקרה פה הרגע. 

כשהיא הלכה חזרתי לתמונה שלך וחזרתי על המשפט האחרון. זה לא בגלל שאת יפה, לא בגלל נתוני הגוף שלך, צבע העיניים שלך או השפתיים שלך - למרות שקשה להתעלם מהם. זה בגלל מי שאת, בגלל שאני יודע מה מסתתר מאחורי החיוך הזה. זה בגלל שהצלחת לסקרן אותי ולאתגר אותי. אני יודע מאיפה את באה ולאן את רוצה להגיע, או לפחות לאן רצית להגיע אז. את מהממת בגלל שראיתי את הנשמה הטובה שמסתתרת מאחורי העיניים האלה, שמתכווצות כשאת מחייכת תוך כדי הטיית הראש למטה.

אני נזכר באותו ערב שחבל שהסתיים, מוקדם מדי. האמת שאם לא היית אומרת שאת רוצה לקחת דברים ״לאט לאט״ כנראה שגם הייתי מנסה לנשק אותך בסוף הערב. במקום זה אני נמצא תור אחד מהמוצרלה. בא לי שניפגש שוב, רק בשביל להגיד לך את זה. אני חושב שמגיע לך לדעת שאת כזו. בא לי שנשב באותו מקום ונשחזר את אותו הערב בדיוק, עם שינויים קלים בסוף. 

במקום לקחת אותך הביתה נמשיך לים, ובדרך, תוך כדי שאני מנסה לשמור על נתיב הנסיעה, אגניב מבטים חטופים לכיוונך. לספר לך הכל, בלי מחסומים ובלי מסיכות. להסתכל לך בעיניים מבעד לחושך השחור בחוף הים כשהירח מאיר בקושי, ולהגיד לך ״אני יודע שאמרת לאט לאט, אבל כוסאמק, את מהממת״ ולנשק אותך.

״מה בשבילך אדון?״ שאלה הבחורה מעבר לדלפק.
התחרטתי, כבר לא בא לי טוסט, בא לי אותך.

// גל ג'יבלי

Your email was successfully saved