אני כותבת לך, אהוב שלי, מורה הדרך שלי, היחיד שאני סומכת עליו בעיניים עצומות כי אם אני אפתח אותן אלוהים יודע מה אני אראה. פיצוץ קולוסאלי של צבעים ורצונות, רגשות וחוויות ויותר מהכל - סכנה.

לא לימדת אותי אף פעם איך מתמודדים איתה, רק קראת לה בשם. "רגש". אמרת שממנה נזהרים, כמו מאש. "זה כמו ברזל חם", אמרת לי פעם, "אם נוגעים – נכווים, ואת לא רוצה להיכוות, נכון?"

אתה המנטור שלי. לימדתי את עצמי לחשוב שאתה היחיד שאני סומכת על דעתו, כי אני פשוט לא יכולה להתמודד עם ההקשבה למישהו אחר. היא מסוכנת ולא רציונלית, ולמה שאקח אחריות על סכנה פוטנציאלית? אני מקשיבה לך ורק לך, ואתה בתמורה לנאמנות הזו נותן לי שקט, מנטרל לי כל תשוקה או רצון. אני משלמת על זה בדם, כי אין ארוחות חינם.
אתה הבנקאי המושלם. מתיק תשוקות וחלומות לכדי מזומנים ובודק כמה הם רלוונטיים, ואלידים, ברי ביצוע. כמעט תמיד הם לא, ואז אתה מזכך את האכזבה שלי עם התירוץ המוכר של "לא חבל על הכסף?". אתה אלוף תוכניות החסכון. לא חוסך ליום גשום או שחור או סתם יום, אלא לנצח. אני מודה לך כמעט תמיד על זה, כי מה יותר מפחיד מלממש תשוקות? למדתי מהטוב ביותר.

מתחת לבלטות שלי שמור הרבה כסף להרבה חלומות. אתה שומר עליו טוב טוב (ואני על החלומות) כי חלומות הם ללילה, או לחלשים. אנשים שיודעים לא מגשימים. הם לא צריכים הגשמה בשביל מימוש, הם מייצרים. הם פונקציה, אני פונקציה. חומר ביד היוצר שלך, היוצר שאני בראתי.

אתה הפסיכולוג שלי. אתה מכיר את הפחדים שלי ולא נותן לאף אחד מהם לצאת לפועל, למרות שפעם העזתי לומר לך שלפעמים צריך לפעול בתוך ולמרות הפחד, ללכת בתוכו כמו במסך ערפל: אתה לא רואה את הדרך, אבל הבטחון שלך ביעד יוביל אותך.
מהר מאוד גרמת לי להרגיש את עוצמת הפחד הזה, השיתוק, הזעזוע, החרדה. איזה מזל שאתה כאן.
קיבעת אותי עם ברזלים לכיסא הבטוח שלי, וליטפת לי את הראש. "את לא צריכה את זה", אמרת לי, "תראי כמה בטוח זה כאן", והחזקת לי את היד. אתה תמיד כאן, גורם לי להשתתק מפחד.

אתה התרופה והמחלה שלי, אתה הרופא שמעקר אותי כל יום מהרגע שאני קמה ועד שאני הולכת לישון. ואני? אני תמיד מצהירה שאני עוד לא מוכנה לסכן. לא מוכנה לחלומות, לא מוכנה להגשים. לא מוכנה לחיות. מי צריך חיים כשיש לנו אחד את השנייה?

אתה האחד שלי, זה שאני מפחדת לבגוד בו כי אולי יש מישהו יותר טוב ויש מישהו יותר טוב: כמה קומות מתחת, איפה שהלב. אבל בלילה, כשאתה נרדם – כי גם דיקטטורים מתעייפים מדי פעם – אני מרשה לעצמי לזלוג לעולם אחר, שם נמצא המאהב השני שלי, קומה למטה. אני דופקת על אחת מדלתות חדרי ליבו והוא פותח לי עם חיוך רחב: "טוב שבאת", הוא אומר לי. "הגיע זמן להגשים קצת חלומות".
אני מגשימה אותם בעוצמה ובזהירות, שחלילה לא יגיעו לממלכה השכלתנית שלך ויהיו חשופים לכל. חשופים אליך. ברגע שתראה אותם, תמחק אותם לעד ולא תשאיר זכר. נאמן לדרכך, תדאג לומר לי כמה הם לא רציונליים, לא ברי מימוש ובכלל – למה לך לטרוח?

לא כדאי לך, זה קשה, את תשמעי הרבה "לא" בדרך, וזה מאוד מסוכן, חבל על הלב שלך, את עוד עלולה להרגיש! אתה תחייך אליי את החיוך המתכתי שלך ואני כבר אדע, תכף נממש את טקס האהבה שלנו: אתה תושיב אותי על הכיסא, תרגיע ותלטף לי את הראש, ותכבול את ידיי ורגליי בברזלים. ברזלי האהבה שלנו.

// גל יונה
לעוד גל >>

Your email was successfully saved