אני שוכבת על המיטה הענקית שלי, אני בתוך הגוף הקטן שלי, מסביבי פיינט ריק מתוכן אבל מלא הבנה וקבלה של בן וג'רי, וקליפות בוטנים מפוזרות יחד עם חצי ארון שלא טרחתי להחזיר למקומו הטבעי בערך חודש. אני מוזנת מג'אנק ומכימיקלים וכל הבפנוכו שלי מבולגן והפוך אבל אני בכל זאת מוצאת בי חיוך קטן של סיפוק.

באולימפיאדה הענקית הזו של החיים נבלמתי במירוץ של עצמי. רצתי כל כך הרבה וכל כך רחוק, וכשהרשיתי לעצמי להתעייף, נכוויתי. המירוץ שלי נעצר, ולא על ידי. אני אפילו קצת מודה על זה, כי אם הוא לא היה נעצר אני בטח שלא הייתי עוצרת אותו, ואז מי יודע לאיזה דד-אנד הייתי מגיעה. הצלחה בטח לא הייתה שם, גם לא אהבה. רק הרבה לחץ, פחמימות ריקות ואפס סבלנות. לסביבה, ובעיקר לעצמי.

אז בין כל הבאלגן הזה אני רגועה. החיים שלי הפוכים ואני שומרת בעקשנות ובקנאות על הכלום הכאוטי הזה, סטגנציה הכרחית.
"אני חייבת לקפוא קצת כדי להמשיך", אני מנחמת את עצמי תוך יצירת מנהרות שוקולד בפיינט השני שלי היום, "חייבת לאגור אנרגיה". סטטיות היא מצב הכרחי, אפילו גדולי הספורטאים עוצרים מדי פעם. הכאב מסמל לגוף שלהם לעצור. הוא המדד לכך שעכשיו מפסיקים לפני שייגרם נזק. זה נחש הצפע של הגוף, זה הצבע האדום בעיניים, הצליל המחריד הזה שהכל קופא ועכשיו שקט, כי אלוהים יודע איזה נזק ייגרם אם לא נקשיב לרגע למה שהגוף מבקש.

הבעיה הגדולה בלעצור היא שכשהרגליים מפסיקות לרוץ, המחשבות מתחילות. הן כל כך מהירות שהן יוצרות אולימפיאדה ענקית משלהן שבה הזוכה היא בדרך כלל המחשבה המפחידה מכל, זו שגורמת לכל הגוף להשתתק ומפעילה את מנגנוני ההגנה בפול פאוור, כל המנורות נדלקות ועשן מתחיל לעלות.

אני נושמת את העשן ונותנת לו למלא את הריאות שלי. אני ממשיכה לשכב על המיטה, מוחאת כפיים ומעודדת את המחשבות שלי תוך כדי שהן רצות בשיא המהירות על המסלול ומבהילות אותי, מנתקת אותן אחת מהשנייה ונותנת להן לצוף בין ענני החרדה שמשווים להן לוק מלנכולי-חרדתי, סגול-כחול כזה. בודהה היה גאה בי, אני לגמרי בתוך התחושה.

אני תוהה ביני לבין עצמי אם אחת מהן תהיה מספיק קשוחה, מספיק עוצמתית, מספיק חזקה כדי לגרום למוח שלי לשגר אותות לחץ לרגליים שיתחילו לרוץ לעבר החלום הבא, היעד הבא, המשרה הבאה, הגבר הבא, הבית הבא – ומחליטה שאולי כדאי לישון. כבר מאוחר, ומחשבות תמיד יהיו. רק לא בשינה. בשינה הן נעלמות ומותקות לכדי חלומות, וחלומות – כמו שפרויד אומר – הן התשוקות הנסתרות שלנו, ועם תשוקות אני יכולה להתמודד. תשוקות אפשר לדכא, פחדים לא.

// גל יונה

Your email was successfully saved