ארס פואטיקה. ארס, כמו של נחש. רעל פואטי. זה מה שיוצא ממני אליי כשמחמיאים לי.
כבר שנים שאני בולמת כל מחמאה שנזרקת לעברי. מעבר לבלימה עצמה, אני פשוט מסרבת להאמין. זה לא יוצא לי, לא עובר לי חלק בגוף, לא מאמינה לזה בשיט.
למדתי למתן את זה כי זה מעצבן אנשים, אז אני אומרת תודה יפה וממשיכה הלאה, תוהה עם עצמי איך הם לא רואים שהם טועים:
אני לא יפה, זה סתם יום טוב.

השיער שלי לא מיוחד – אתם בכלל מודעים להתעללות שהוא עבר ועובר בעודנו מדברים?
אני בטח שלא "יודעת" לכתוב, בטח שלא טוב – עולם המטאפורות שלי רחב ואני יודעת להתנסח. יש לי שפה גבוהה ואינטליגנציה גבוהה עוד יותר, אבל זה הדבר היחיד שאני מוכנה להודות בו.
אני לא אמיצה מספיק, לא חזקה מספיק, יכולה תמיד הרבה יותר, ובכלל – מה אתם מוצאים בי? אני לא מתמידה כי אני מוותרת, לא כי אני "מתקדמת אל עבר משהו יותר טוב". את מה שאתם רואים כהתקדמות אני רואה כנעיצת הרגליים שלי במקום. סטגנציה.

אני השופטת הכי נוראית של עצמי. אני הנאשם והמאשים, אני המבקרת הכי סרקסטית שלי ואני האחרונה שמרחמת על עצמה תוך כדי שאני טובעת ברחמים עצמיים על מה שאני עושה לעצמי.
אני הש.ג. שאף פעם לא נרדם או שובר שמירה. אם משהו יזלוג לתוך התודעה היומיומית שלי בלי שבדקתי מי הוא, מה הוא ואם יש לו אישור כניסה – בסיס האם שלי בסכנה.
אני שופטת את הגוף שלי בסנטימטרים, את הידע שלי ביכולת התפיסה שלו במרחב, הדופק שלי תמיד גבוה כי אחרת כשהכל רגוע כלום לא זז, ומי אם לא אני מלכת הסטטיות? כשהכל סטטי אין שום סכנה.

עם ההרגשה הזו אני חיה כמעט כל חיי המודעים, ואני חייבת לומר, זה מתחיל להכות בי אותות: זה כואב. זה מפריע לתנועה, אמרו טובים וחכמים ממני. זה לא כיף. זה לא משרת שום דבר, ובעצם זה משרת אותי. עכשיו לכי תביני למה.

על אחד הקירות בחדר שלי בבית ההורים כתובים משפטים משירים. מאות משפטים מתוך שירים שהיו – ועדיין – מיוחדים עבורי. המשפט שכתוב באותיות הגדולות ביותר הוא מהשיר "מועקה" של אבטיפוס: "ובכל זאת היא צועקת אני לא מספיק טוב...". אפילו המשפט לא שלם. לא סיימתי אותו אז כשכתבתי אותו, ומאז לא נגעתי בו. עוד עומד שם, חצי שלם חצי משמעותי, ואני תוהה האם אני לא משלימה אותו כי אין לי כוח או שסתם כי אני פשוט לא מאמינה בזה עד הסוף? הרי לא יכול להיות שכולם משקרים לי, כל הזמן, על כל דבר, נכון?

אולי יש אמת בדברים שלהם, אולי אני באמת יודעת לכתוב. אולי זו לא התאורה אלא פשוט הפנים שלי, שלמרות שסימטריה רחוקה מהן שנות אור, זה בעצם כל היופי. אולי כל האינטליגנציה הזאת לא באמת מעניינת מישהו אלא היכולת להיות חלשה ולא לעמוד על המשמר המלחיץ הזה מדי יום ביומו?
אז אולי כולם צודקים ואני טועה, ואולי כדאי שבינתיים, לפחות לעכשיו – עד שאהיה מסוגלת לחלוטין – לא אעזוב את עמדת השמירה שלי.

// גל יונה

Your email was successfully saved