בזמן האחרון אני מרגישה שכל זיהום מזערי באוויר חודר אליי; המערכת שאמורה להגן עליי לא פועלת וזה בגלל שאני משתקת אותה. אני פועלת בניגוד לכל היגיון, ממש כמו אמיגדלה שמנסה לאתחל את עצמה כדי שלא תרגיש פחד, רק שאצלי במקום פחד יש כאב. זה נוגד כל הגיון, אבל זו הדרך הבסיסית של המוח לעבוד, אחרת נפחד (או נכאב) לנצח.

לפעמים נראה לי שאני כואבת לנצח. זמני הריפוי שלי קצרים ותלויים בכל דבר רק לא בי, כאילו שאני לא אתרפא אם לא תזרח שמש. החיישנים הסנסוריים שלי מחווטים כך שיוכלו להרגיש כל כאב, וכל היעדר כאב (או מצב טוב) פשוט עובר מעליהם. הוא לא מורגש והוא אפילו לא מאותר כשהוא חולף בשמיים שלהם, הם עד כדי כך ממוקדי מטרה (וכושלים).

הראש שלי לא מפסיק לעבוד ובדיוק ברגע שנדמה לי שהכל ניתן לנשיאה, הגוף שלי מאותת לי על טעות. הוא מדליק נורה אדומה - מבהיר לי שטעיתי - ושולח שדר אוטומטי לשקי הדמעות לפעול ולמערכת החיסונית לאבד בי אחיזה. אז אני חשה הכל בעצימות גבוהה עד כדי פסיכית תוך התנגדות סיזיפית כי אני מנסה להכניס הגיון מכני בתוך פעולה שכל כולה חישה בלתי רצונית. אמיגדלה, כבר אמרתי.

זה כמו לרוץ בג'ונגל ענק שאין לו סוף נראה באופק, ולנסות לשרוד תוך כדי בריחה. כל הזמן לברוח מלהיות חשופה, מלהרגיש, מלפחד שיצודו אותי ברגע שלא אשים לב. אולי זה הזמן להודות – מעולם לא הייתי אצנית מצטיינת. יש לי רגליים קצרות וחוש הראייה שלי פגום. הרעמה שלי מסגירה אותי ואין לי יכולת להתחבא בצורה מושלמת, אז נגזר עליי להיות במנוסה כל הזמן; מלחמת ההישרדות שלי.

בהיעדר כל הנתונים הטבעיים שאמורים להגן עליי, בתחבולות עשיתי לי מלחמה; לימדתי את עצמי לרוץ מהר, להתאמץ לראות ולא להיות עיוורת לכלום, כי תמיד קיים משהו מתחת לפני השטח וגם אם זה נראה רק דשא, סביר להניח שמתחת יש נחש. לא משנה כמה אנסה להתעלם או להדחיק את העובדה הזו, מנגנוני ההגנה שלי יפעילו את בלוטת הפחד והיא תישאר דלוקה עד יום מותי.

יחד עם כל זה, אני מנסה ומשתדלת ומחזיקה ומשחררת ומפחדת וטועה בדרך ומפעילה שקי דמעות לשווא, מתה מפחד מהטעות הבאה, אני חושבת על כל מה שאין וכל מה שלא, כל מה ששלילי וכל מה שכל כך חסר אחריות מצידי, ואני מתחילה להרגיש את הפרימה האיטית של הנוירונים ואת האטימה המאלחשת של מנגנוני ההגנה.

אני משתדלת לפעול מחושב, אף פעם לא מהבטן; אני חכמה מדי בשביל זה. אני הרבה יותר חכמה מדי בשביל זה. החוכמה הזאת תהרוג אותי מתישהו, אבל היא חבל ההצלה שלי כשכל הסנסוריים מתחילים לפעול; היא מאלחשת לי את יכולות החישה, ממקדת לי את המטרה. אם לא ארגיש אז לא אכאב ואם לא אכאב אז כנראה שאני בטוב, לא? לא הייתי מגיעה להיסק הזה בלי הפחד. 

הכל מגיע מאותו מקום, אותו מעגל מפעיל את שדר הפחד ושדר המיסוך שלו בו זמנית. אני מגלה פחד, מאתרת את המיקום ומתרחקת ממנו, כמו חיה בטבע. לעולם לא אימצא ליד הטורף שלי, וגם אם כן - איטיב לברוח, כי יצר הישרדות שלי חזק מכל, וזה בכלל לא משנה עבור מה אני שורדת. אני רק צריכה לשרוד. 

אני לנצח אהיה פונקציונלית כי ככה תוכנתתי. ואני לא מיוחדת, ככה הטבע עובד. אבל לפעמים, בג'ונגל, בזמני הביניים כשמפסיקים לרגע להילחם ואין אריה בשטח או נחש שמתחבא מתחת לצמחים ארוכים, ברגע של שקט נשלחות קרני שמש ולכמה דקות כל יצר הישרדות שמכוסה בתצורה פיזית של בעל חיים יכול לרבוץ, חסר תועלת ומנגנוני הגנה, ולהירגע מתחת לחום הממכר הזה. אחר כך הוא ישרוד.
ואולי גם אני?

// גל יונה
 

Your email was successfully saved