זרקתי את החולצה שלך לפח. היא רק אחת מיני, דוגמה של הכלל, כי עשיתי סדר בארון וגיליתי שאת כל מה ששלך שמרתי – אחד מכל דבר – כי אני אוהבת לחשוב שאני סנטימנטלית כשבפועל אני אולי קצת אובססיבית, לא מוכנה לתת לזה להיגמר בראש שלי.
זה כבר נגמר בלב, אבל מי אני שאודה בכך?

בכל לילה, כשאני הולכת לישון, אני רואה אותה מציצה לי מהפח, במיקום אסטרטגי: ככה אני לא אפספס והיא בטוח תיכנס לי לחלום. אומרים שמה שחושבים עליו לפני שנרדמים זה מה שנחלום עליו. ובכן, האמת שבמקרה הזה זה לא ממש עובד. אני רואה אותה כל יום ומאז שהיא שם – לא חלמתי עליך אפילו פעם אחת. פרויד מתהפך בקברו ברגעים אלו ממש ומשכתב מחדש את "פשר החלומות".
אני תוהה אולי להשאיר אותה שם, אולי זה עוזר לי. זה מנקה אותך ממני, מהמחשבות שלי, מהתקוות שלי שמא תישאר תמיד זמין, נמצא, מוכן לכל קריאה שלי. אולי זה בכלל מחדד אותי, בוחן אותי, גורם לי למתוח את גבולות היכולת שלי. זו הרציונליזציה עצמה, ההכרה בכך שלא תהיה שלי שוב, או אי פעם בכלל. היית וזהו. זה נגמר.

תמיד אמרתי שכל אדם מגיע לתקופה מסויימת. יותר מזה - כל אדם בא ללמד אותי משהו. חלק יכנסו לי לחיים, יקחו משהו וילכו, וחלק יתנו במקום לקחת: אליהם אני אקשר יותר. בהתאמה, מהם גם יהיה לי קשה יותר להתנתק, אז אני אמצא איזה זיק שיקשר בינינו: פריט לבוש, ריח של בושם, זיכרון מוחשי שאני יכולה להיאחז בו – ככה אני מאריכה את ההישארות שלהם בחיים שלי. ככה בעצם אני לא נפרדת לעולם, עד הרגע שבו אני מוכנה.
התהליך שלי די פשוט אבל מאוד מתוחכם, הנפש שלי ארגה אותו בצורה מושלמת שתקל על המוח שלי לעכל ועל הלב שלי להישאר שלם (לפחות לזמן מה): אני מחזיקה במזכרת הזו כמה זמן שאני רק צריכה, ואז מבצעת הרחקה: אני מנסה להרחיק אותה ממני, פיזית ונפשית. ברגע שזה עבר בשלום, אני מוכנה לשלב הבא: העלמת המזכרת מהזיכרון המיידי והפנמה שהכל זמני, ומותר לדברים לא להיות יותר, להיעלם.

אני מכירה בעובדה שהם היו פה כדי להטביע את החותם שלהם וללכת. אני האדמה עליה הם השאירו את עקבות כפות הרגליים שלהם, והחיים שלי כרצף הם כמו ים שמוחק בכל פעם שכבה נוספת מהאדמה הזו, משאיר עליה רק את הבסיס, אחרת אשתגע, ומוחק לאט את כל הזכרונות המוחשיים שנצרבו בה. 
אפשר לחשוב שזה פואטי, מיוסר, מלא עצב ואובדן, אבל זהו טבעו של עולם, של ים, של גל. גל הולך וגל בא, לא משאיר זכר אחרי האחד שבא לפניו. הוא אפילו מוחק אותו, מוודא שרק הוא זה שנשאר בים, הוא השליט. פוסידון של הגלים. התנשאות מחוייבת המציאות – להיראות למען נוכחות הקיום. 

ברגע שהגל נעלם, אין לו שם זכר, אולי קצת אדווה. מיד אחריו מגיע עוד אחד, משכיח את קודמו, מקל על הלב של הים. בדיוק כמו זכרונות, כמו מקטעי חיים: מה שהיה כאן קודם נעלם, אבל היי, הנה בא גל חדש מלא חוויות חדשות, ריחות וטעמים ובעיקר סדקים קטנים בלב.
אז אולי זה קצת עצוב וקצת מייסר, אבל אני לא דואגת, כי ים כמו ים, תמיד ידאג שבחוף שלו ישארו צדפים. למזכרת, שיהיה לי במה להיאחז.

// גל יונה
לעוד גל >>

Your email was successfully saved