תבכי, כפרה שלי, תוציאי את כל הרעל מהבטן לעיניים החוצה.
תבכי, זה טוב. זה אמור לשחרר אותך, ככה הם אומרים. ככה לימדו אותך (ואז אמרו לך שאת חלשה מדי, רגישה מדי, בוכה בקלות, נשברת מהר מדי. את הרי לא הטיפוס לזה, נכון?)
זה אמור לשחרר אותך, אזיק אחרי אזיק מהמקום הזה שבו לבכות זה נחמד בתיאוריה, אבל לא באמת עובד במציאות.

אז יודעת מה? הנה, אני קמה כדי להגן עלייך ואני מרשה לך לבכות. אני אגן עלייך, כי אין מי שייגן עלייך כרגע. אני מרשה לך לבכות – אפילו בקול – אפילו עם ייבבות ואפילו עם נזלת וטישו והתייפחויות, ואת יודעת מה עוד? אני מעלה את ההימור שלי: אני מרשה לך גם לא להפסיק.
אסייג ואומר (זה נשמע קצת מאיים) - אני לא לבד. גם היא נמצאת שם, והיא תעמוד, עזר כנגדי מעוקר ממשמעות, מנסה לחבל בהרשאות שאני מעניקה לך כי היא לא מבינה, כמוני, את הצורך הבלתי נדלה הזה בחמלה עצמית, כמו תקופות מדבר יבשות ממים ונצח שאין לו סוף.

ולמה שתבין? החיים האלה ברחובות הקשוחים של ההדחקה הבריאה הזו חיספסו אותה כל כך ששום דבר לא חדר את סף התודעה כדי להגן עליה. גם ההוריקן ההרסני ביותר לא יזיז מילימטר את מה שהיא מבקשת להסתיר. תראי, זה לא שאני לא יכולה להבין אותה, אבל הגנה לחוד והרשאות לחוד.

אני מבינה אותך ברמות הכי עצמתיות של כאב. אני חולקת איתך מולקולות של הזדהות. אני מבינה אותך כי חוויתי את זה לפנייך. לפני שהגעת לאן שהגעת – אני הייתי הקרקע שלך. הכנתי לך את החיים האלה ואת החוויות ואת השריטות ואת כל מה שכרוך בזה. אני ספגתי בשבילך הכל, לא בטוחה איך התמודדתי עם זה אבל היי, כל אחד והטעויות שלו. מאמינה שכשתגדלי תדעי איך לפתור את זה, גם אם זה ייקח שנים.

היא, בניגוד אליי, תעמוד מהצד עם יד על הדופק, תמדוד לאן מגיע סף הדמעות ותגיד לך שהים שלך כבר מלא, אז כדאי שתפסיקי, תתאפסי על עצמך (זוכרת שמעולם לא הבנת את הביטוי הזה?), תתעשתי, קחי את עצמך בידיים (של מי?) ותחדדי את הרציונל. את זוכרת אותו, אני יודעת שאת זוכרת. את מכירה אותו כל כך טוב וגם אני.

הוא כבר שחוק לעייפה, יש עליו סדקים ועקבי הנעליים שלו משופשפים וכמעט גמורים מרוב שהשתמשת בו. את גם לא ממש מרגישה משהו או יכולה לאבחן כל דבר שלא נגע בו הרציונל, כי פיזרת את הטעם שלו על כל הרגשה או תחושה שחווית.
אז אני מרשה לך להרגיש. אולי לראשונה בחייך. גם את השחור, תני לו מקום. אל תנסי להימנע מדברים רעים כי זה לא תמיד יצליח, אבל תזכרי שלא משנה אם לא יהיה שם אף אחד, ואלוהים יודע כמה את מכירה את זה – אני כאן. אני תמיד אהיה. אני חלק בלתי נפרד ממך שרק עכשיו למדת להסיט את הווילון (ומהר להחזיר) ולראות אותו. אותי. אני החלק הזה. החלק שהסתרת, שהטמעת בבורות האדמה הקשה שחיית עליה, שייצבה אותך – ועכשיו היא רועדת.

אני המזור שלך ואני גם הכאב. אבל אם לא תיכנעי לי מדי פעם, אם לא תכירי בי, אם לא תפתחי את הווילון הזה ליותר מכמה שניות בודדות – אני לעולם לא אוכל לעזור לך. תני לי לעזור לך. אני מנסה להגיע אלייך כבר כל כך הרבה שנים ואת חוסמת לי את הדרך.

 אז אולי עכשיו, מה את אומרת?
// גל יונה
לעוד גל >> 

Your email was successfully saved