הייתי רוצה איזו מחלה יזומה.
חופש כפוי. בלי שבחרתי. משהו שיאלץ אותי לא להגיע לשום מקום שאני גם ככה בטח לא רוצה להגיע אליו.
אני, ההיפוכונדרית הגדולה בתבל, מתה לאיזה יום או יומיים של מחלה טובה כזו, שתכריח אותי להישאר בבית עם המחשבות שלי ולא לעשות כלום – לא כי אני עצלנית, אלא כי אני פשוט לא יכולה. לא מסוגלת לזוז, בטח שלא לחשוב או לנתח יותר מדי את עצמי או את הסיטואציות אליהן אני נקלעת.

"אין לי ברירה, אני חייבת להישאר", אומר לעצמי, וארגיע את חרדת ה"מה יהיה, מה יגידו ואיך העולם יסתדר" כשאטול את קורי החשיבות העצמית השואפת לאפס מהעיניים שלי שכרגע פקחתי. בקושי, יש לציין.
הייתי רוצה לנסות איך זה כשאי אפשר.
 
לא בצורה רדיקלית, אבל כשאי אפשר כי ככה, כי המצב חרא והגוף חלש ועכשיו הכל עוצר כי חייבים. להכיר בעצירה הכפויה הזו, בסטגנציה, ולצלול לתוכה. להתמסר לכלום הכפוי שהוא עולם שלם, בעצם, כי הוא כל מה שרציתי בין אקמול לטישו לרחמים עצמיים.
הייתי רוצה לעצור את המוח שלי בדיוק כשהוא הגיע למחשבה המאתיים במאית השנייה, ללחוץ לו על Pause ולשתוק. שקט סטטי, יציב, שקט מרגיע.

הייתי רוצה לספר לעצמי שהמחלה היזומה היא בעצם הרצון שלי, המאווים הכי כמוסים שלי, אלה שלא גיליתי לאף אחד, רק לעצמי, ושהוא הגיע ככה בלתי התראה כי זה הזמן. הוא משתק אותי כי אם לא אתחיל לפעול לפיו, המצב לא יהיה טוב, גברת. אז אני אקרא לרצון שלי "מחלה יזומה" ואיאלץ את עצמי להקשיב לו. הוא יכריח אותי להגיע לאן שאני באמת רוצה, לאהוב את מי שאני רוצה ולעשות רק מה שהבטן שלי שלמה איתו, כי ככה עובדים רצונות (כמעט כמו מחלות), זה סוד הקסם שלהם. הם לא שואלים שאלות: משתלטים על כמה מערכות בגוף ומשליטים טרור. אני, בהתאמה, אעשה כל מה שהוא מצווה עליי, אתמסר אליו בצורה מוחלטת ואעשה עם עצמי חסד. כפופה לרצונות הרצון שלי, עושה רק מה שהוא אומר.
 
הייתי רוצה איזו מחלה יזומה שתשתק אותי. חופש כפוי.
דממה שתכפה עליי להקשיב למה שהבטן שלי זועקת והלב שלי צורח, למה שהמוח שלי מתעקש לאלחש והעיניים נלחמות שלא לראות. רצון כפוי שיחייב אותי להישאר בבית של הלב שלי ולהתמסר אליו ולכל מה שיש לו לומר לי.
כמו חולה ממושמעת בביקור אצל הרופא, אני אעשה מה שהרצון מצווה עליי, אתמסר לו כאחרונות המאוהבות, ולעולם לא אצטרך יותר חופש. אני אהיה חופשיה.
// גל יונה

 

Your email was successfully saved