אם היה לי יום אחד בשנה שבו הייתי יכולה לומר כל מה שאני חושבת בלי לפלטר את האמת ולפחד להודות בפני עצמי באמיתות מסויימות, הייתי קודם כל בודקת באלף עיניים, מי נמצא מסביבי והאם כשהיום הזה ייגמר באמת אף אחד לא יזכור שום דבר ואני באמת בטוחה ויכולה לומר הכל. 
אחר כך הייתי פותחת את הפה ומתחילה להתפלל.

הייתי אומרת לכולם מה אני באמת חושבת על היחס שלהם לזקנים, לבעלי חיים, למי שחלש מהם, לדעות הפוליטיות שלהם ולצורה שבה הם שותים את הקפה כי זה אומר המון על בן אדם.
הייתי מפסיקה להגיד כמה חמוד הילד שלך ובטח לא הכלב שלך כי מאז ומתמיד לא אהבתי כלבים מהונדסים. זאת אומרת, כלבים כן, את ההכלאה המוזרה הזו בין ארבע רגליים ל-3000 שקל, פחות. 

אני בטח לא אענה בחיוב לשאלה "זה לא קצר מדי?", כי זה אכן קצר מדי, ב-40 מעלות אני חושבת שמותר לי והאמת, גברת? זה כדי שיצאו לך העיניים. לא כי חם לי. איך אני איתך?
אני לא אהיה פונקציונלית מדי ולא אענה למיילים מעצבנים בנימוס כי ככה לימדו אותי, בטח שלא אוכל בסכין ומזלג כי אין אמת גדולה יותר מלאכול עם הידיים.

הייתי מפלטרת חזרה לצבעים רגילים של מציאות את כל חיי האינסטגרם שלכם (בואי, לא באמת אכלת את זה, על מי את עובדת?) ומחזירה את הרווח בין הירכיים למקומו הטבעי – אי שם בחיק הפוטושופ. הייתי לוחצת לכולכם על "ה"see translation כדי לראות באמת למה אתם מתכוונים וכמה רע לכם. יחד עם זה, הייתי נותנת לכם חיבוק והיי פייב כי זה דורש הרבה אומץ להודות בזיוף. זה גם קצת מכאיב, אבל כאב הוא חלק מהאמת ואנחנו ביום הזה של השנה.

בחסות האמת הבלתי מתפשרת הזו אני אוכל לומר לכם "לא" בלי לספק הסברים, לבטל דברים סתם כי פשוט לא בא לי וקבעתי אותם מנימוס, אני יכולה להפסיק לרצות ולהתחיל להתרצות – מה שאף פעם לא חוויתי. ריצוי חיצוני, אף פעם לא רצייה פנימית.

אני לא אדבר עם מי שאני לא רוצה ואני אתוודה בפה מלא: "כן, סיננתי אותך. לא, אני לא רוצה שנדבר עכשיו. או היום, או אפילו בכלל, וזה ממש בסדר וזה לא אומר שום דבר". אני לא אהיה נחמדה בבר ופשוט אגיד לך לרדת ממני, שחרר כפרה, זה הזמן שלי ושל הערק ואולי לא באתי לכאן רק כדי להיכבש על ידך, חשבת על זה?
אני לא אסכים בהודיה מוחלטת לכל הצעת עבודה/פרויקט/שת"פ/רעיון רק כי אני נפעמת ועדיין לא מאמינה שמבקשים את זה ממני. בטח שלא בשכר כזה, אגב. הערכה עצמית עולה לי הרבה יותר ממה שאי פעם אוכל להרוויח, אז הנה לכם ה"לא" שלי בתקווה שהוא יביא המון "כן" בדרך.

אני אפסיק לומר שאני חרדת כסף, נעדרת תודעת שפע, פוחדת מחוסר וכל השיט הזה שאני מספרת לעצמי שעוזר לי לישון בלילה, כנראה, ואמשיך לעשות מה שעושה לי טוב כהיות, אדם, כנפש במיכל. אני אעשה קניות בסופר אמיתי ולא באחד כזה שפתוח 24\7 רק כי זה מגניב לקנות ארטישוק ב-2 בלילה. אני אחסוך כסף אמיתי בלי להראות לכולם שהוא חסר לי ואני מסכנה. אני לא מסכנה, זה מה שבחרתי.

וכשייגמר היום הזה, כולם בטח ישכחו מהכל, אבל אני והפה שלי נלך לישון מבסוטים כי עשינו טיפול עשרת אלפים פלוס פוליס ווקש ללב, ועכשיו אולי, רק אולי, אפשר להיות רגועים, ולא סתם.

// גל יונה
לעוד גל>>
 

Your email was successfully saved