אתה יושב על הבר מולי ולא מפסיק לדבר על עצמך. תחושת קנאה ירוקה וחייתית משתלטת לי על הגוף, הלוואי והייתי כמוך. הלוואי והיה לי את הבטחון שלך, את היכולת שלך לדבר את עצמך לדעת, לספר על עצמך ועל כל ההרגלים שלך - מהקטן ועד לממש משמעותי, זה ש"אם נהיה יחד, תהיי חייבת להתרגל אליו". יודע מה? צ'אלנג' אקספטד.

קשה לי שלא להעמיד מול הקנאה הזו את הרציונל לפיו אדם שבטוח בעצמו כל כך, מעין טווס אנושי, הוא בעצם ילד קטן מפוחד שלא מאמין בעצמו בשיט. אבל רציונל לא אוכל פה, שתיתי מספיק יין כדי לאלחש אותו.
אז אני מחייכת בנימוס ואני אפילו מתעניינת, כי אתה מעניין – אף אחד לא ייקח את זה ממך – אבל לכל עניין יש גבול והוא מתחיל ברגע שאני מתחילה לפהק. תיאורטית, כמובן. זה הרי לא מנומס.
אתה מספר לי פרטים על עצמך כשאני עוד לא יודעת איך קוראים לך, אבל אני יודעת בדיוק כמה גרם אבקת חלבון אתה מערבב בשייק כדי להיות מנופח כזה. מנופח מעצמך אולי.
בעולם אחר אני יכולה להבין איך אני נמשכת אליך: רחב, שרירי, יפה תואר, אבל מאוד לא מושלם – אפילו האף שלך עקום, בדיוק כמו שאני אוהבת ובזווית הנכונה. מודה, מאז ומעולם חוסר שלמות איתגר לי את חוש האסתטיקה. אני רואה איך אנחנו מקיימים מערכת זוגית למופת, ואז זה נגמר כי כמה אפשר לנהל מערכת יחסים שבה אני בכלל לא נמצאת? בזבוז אנרגיה על כלום, אתגר מינימלי. אתה אוהב את עצמך, זה ברור, ואולי גם אני אוהב, אבל אני גם אוהבת את עצמי, או לפחות רוצה להאמין בכך.

רבע שעה לתוך אדי האלכוהול וכבר הבנתי שמערכת יחסים בטוח לא תצא מזה, אבל אולי כמה צ'ייסרים וכוס יין או שתיים, אז המשכתי להקשיב, כי אני באמת חושבת שלהקשיב לאנשים זה חשוב וזה אפילו אחד הדברים שעושים להם הכי טוב. אז אני אקשיב, בטח שאני אקשיב, כי מה אני אם לא פליזרית מצויה? אבל הבנה לחוד ומימוש לחוד: נתתי לזה צ'אנס.

דמיינתי אותי נמצאת בתוך מערכת היחסים הזו כשאני מודה בפני עצמי שזה כדי לרצות אותך, לרצות את הסיטואציה: הנה, מצאתי חן בעיניך, אתה אפילו מתאמץ (אפשר לדבר על טיב המאמץ אבל ניכרת השתדלות), ורואים שאתה בעניין. אני רואה. ואני זה כל מה שחשוב, לא?
אז למה אני לא מקשיבה למי שחשובה באמת, שצועקת לי מבפנים עם מאתיים נורות אזהרה ופשוט מפסיקה להקשיב לך, מכריזה על הפסקת אש והולכת משם? למה ההתפשרות הזו - לא עליך, חלילה, אתה קסם של בחור – אלא עליי?
ממתי התחלתי להתפשר על המשאב הכי גדול שלי - אני עצמי? למה ככל ששנת הלידה שלי מתרחקת מהשנתון ששולט בעולם כרגע, אני חוזרת אחורה לילדה הקטנה שרק רוצה לרצות? כדי שיאהבו, כדי שיהיו שם, כדי שיעריכו? סביר להניח.

תוך רבע שעה הבנתי שבמערכת יחסית איתך לא אוכל להכניס את עצמי גם לא בדלת האחורית, ובטח שלא אוכל לשהות בעולם הזה שניצור יחד יותר מ... רבע שעה.
רבע שעה שלקחה לי להבין מי אתה ואיך אתה - ממש פסיכולוגיה בגרוש - תהיה רבע השעה שתגרום לי לארוז את מעט הדברים שהשארתי אצלך וללכת.
כזו אני, בת הזוג המושלמת – מקשיבה הרבה, מבינה לאט, פועלת מהר. 

// גל יונה

Your email was successfully saved