אפס אחיזה, מצב טיסה, השתק.
זה קשוח ככה, זה לא נעים לי בבטן ולא נותן לי לישון. המוח שלי מוטרד, מציקים לו. יש בריונים שמאיימים על נקודת המבט השפויה שלי והשומרים היחידים שיש לה כשלו בתפקיד כבר מזמן. אין שום דבר שמגן עליי. החשיפה מטורפת, האור מסנוור עד כדי עיוורון, מיסוך הרגשות מתחיל לעבוד. הנורה נדלקה, הוא הוטען היטב לפני, והוא בשיא שלו עכשיו.

למען האמת, הוא בשיא שלו כבר כמה חודשים, כשכל פעם אני מעמיסה עליו עוד ועוד והוא מצליח לעמוד בזה ולא לשרוף את הנורות של עצמו או לעשות לי הפסקת חשמל במרכז הבקרה של הנפש. אין תקלות, רק חידודי יכולת.
יש ימים שאני לא מצליחה לנשום סדיר. ימים שלוחץ לי על הלב והעיניים שלי פורצות סכרים מדומיינים שבניתי כשעוד היה לי כוח או מנגנוני הגנה. אבל עכשיו הכל פרוץ, הבית הזה לא בטוח. אני צריכה למצוא בית אחר או שומר ראש. שומר נפש, שומר שפיות. שומר שמחת חיים.

אני בתורנות מיון. אני אף פעם לא יודעת מה יקרה בשעות הבאות, אני לא יודעת אם יהיה לי לילה שקט, לא יודעת מה יקרה מחר. איזה בלת"ם משפחתי, איזה מקרה חירום, איזה עולם יתמוטט לי היום. אני לא רגועה, לא נינוחה, כמו טובעת בים של עצמי. הראש שלי מעל המים אבל הלב שלי לא מצליח לשחות את כל המרחק הזה בין איך שהוא עכשיו לבין החלום הזה של איך הוא רצה להיות.

בנוסף לעצמי, כל מי שנמצא בחיי נכון לעכשיו מאכזב ומכאיב לי, אחד אחרי השני אחרי השלישית. מעטים עד כדי בודדים האנשים שאני יכולה לסמוך עליהם, וחלק גדול ממי שהיה לי איננו. מזערתי ציפיות, הורדתי מסך על הלב וכיביתי את יכולת הרגשות שלי להיפגע. "לא תצפה, לא תתאכזב", רק ככה אני מצליחה לשרוד.

זה מצחיק, כי תמיד האמנתי שזה מה שחברים עושים (או לפחות זה מה שאני תמיד ניסיתי לעשות). יושבים על סף השבר ובוכים יחד, מנחמים, עוזרים, מהווים תמיכה גם אם לא הוצאתי מילה מהפה. לא חשבתי לרגע על מינוני אהבה או אכפתיות, נתתי כל מה שיש לי כי רציתי, וטעיתי לחשוב שזה הדדי. מסתבר שלא תמיד. מצחיק.
אז אני שותקת, מספרת רק מה שצריך למי שצריך, מצמצמת מגע כי כל אינטראקציה מזוייפת כזו צורבת לי את הנשמה ומשאירה אחריה עשן שחור שלוקח לי זמן לנקות את ההשלכות שלו מבית החזה, וממשיכה. ראש מעל המים, חייבים לנשום, אין זמן להשתהות.

בזמנים כאלה אני מתגעגעת אליך הכי. האדם היחיד שהאמנתי אמונה עיוורת שאכפת לו ממני בצורה חפה מאינטרסים, רק כי הוא אוהב אותי, ולך, מכולם, נתתי ללכת. שחררתי אותך כדי שאני אוכל לנשום. כאילו שזה הכרחי, הרי אני מסתדרת בלעדי זה מצויין.
אפס אחיזה. מצב טיסה. השתק.

// גל יונה

Your email was successfully saved