במשך שנים אהבתי את השם שלי וחשבתי שהוא משדר עוצמה וכוח, דברים שכל כך הייתי רוצה שיהיו לי, ובשנים האחרונות הוא נדמה לי כמחרב. מה יותר נוראי מגל? כמה כוח הרס יש למים, כמה אנשים מתו בים? כמה נסחפו? כמה ארמונות מחול וחלומות של ילדים הוא הרס? כמה חלומות הוא הרס לילדה, גל, כי היא מפחדת? מבועתת מהמחשבה להקשיב לילדה הזו שעזבה אותה בגיל שלוש ופינתה מקום לגל המבוגרת והאחראית, כי אם היא לא תהיה כזו היא פשוט לא תהיה, אז מה שווה כל הים הזה?

בעולם שלי אין מקום לרצון.
אני חיה בים עצום ואני חלק ממנו, גל אחרי גל, אני הים ואני החלק, השלם שלא מושלם וסך חלקיו שלא נשלם אף פעם, כי איפה החלקים שלי לעזאזל ואיפה הטבעתי כל אחד כדי ליצור ארמון ארעי מחול ששם אתבצר כדי להיות מוגנת מהעולם? העולם שאני לא מוכנה לו, העולם שתכף אני, הגל, אבוא להחריב לעצמי. עצמי בת השלוש.

את גל בת השלוש הטבעתי בים שלי, שלנו. היא מסוכנת מדי, היא מעלה בי רצונות נשכחים ומאווים שאינם ראויים לגל שאני, או לזו שחשבתי שאני. אולי עדיין חושבת. היא גורמת לי להיות אגואיסטית שרוצה בטובתי, בטובתה, בטובת שתינו. אני אמורה לאהוב אותה אבל אני לא מכירה אותה, אני מנותקת ממנה וזה בסדר, כי רק ככה אולי אצליח להתחבר אליה שוב.

זה כואב לי בכל חלק בגוף, המוח שלי מאותת באורות ניאון מסנוורים ובאזעקות מלחמה כשאני מנסה ליצור את החיבור הזה, להיזכר בה, לנסות להקשיב לה – אפילו לרגע, ולשמוע מה יש לה לומר. מה היא רוצה. אני מפחדת להתעמת עם הרצון שלה, הוא יחריב אותי.

איזה קול יש לה? איך היא נראית? כבר יש לה תלתלים או שהיא בשלב הזה של לפני? היא כבר יודעת שצומח בתוכה גרעין אבוקדו קטן שהיא הולכת לעצור את גדילתו כי היא מפחדת? היא יודעת כבר את הטיב שלה? היא יודעת שאני אמורה לאהוב אותה ולא אצליח לעשות את זה? איך היא מתמודדת בעולם עם הידיעה הזו שהיא לא נאהבת על ידי האדם החשוב ביותר בחייה?

בים שלי אני פאקינג פוסידון.
אני השליטה היחידה. אני המחרבת הכי אכזרית אבל אני לומדת לבנות ארמונות בחול כי אין לי ברירה אחרת, אני רוצה לאהוב אותה. אני כל כך רוצה להקשיב לה אבל נכנסו לי מים לאוזניים ואני חירשת לכל ניסיון שלה להוציא הברה מהפה. 

אני עיוורת לבקשות שלה, גידמת לחבק אותה, אילמת כדי לדבר איתה. אני משותקת מפחד ואני לא יכולה לשחות אליה, להציל אותה מהטביעה הזאת שמגיעה כל רגע כי היא כבר באיזור המסוכן, איפה שהים ממש סוער והיא נכנסה לשם בלי הליווי שלי. לפעמים אני אפילו מייצרת סערות רק כדי שתטבע, שלא תאיים עליי, שלא תצוץ משום מקום ותספר לי על הרצונות שלה או על האינטואיציות, ובטח לא על מה שטוב לה, או לנו. 

אז אני לא אוהבת את הים, ולפעמים גם לא את העולם שלי, אבל אני משתדלת לנסות לאהוב אותה. זה קשה לאהוב אדם שלא מכירים, במיוחד אם זו פעולה מלאכותית, אבל תאלס אמר שהכל מים. הם ראשית הכל וההסבר לכל; הם מקיפים את העולם ויוצרים אותו, הם תמצית החיים. אולי גם אהבה.


// גל יונה
 

Your email was successfully saved