1988
אמא מקריאה לנו סיפור לפני השינה. חוט הלב. גם 30 שנה אחרי אני זוכרת אותו. היא עייפה וכל מה שהיא רוצה זה שנלך כבר לישון ואני בכלל בראש שלי הולכת למקומות אחרים, מדמיינת את כל הסיפור ומה הייתי עושה במקום.

1996
המורה לספרות אומרת לי בחטיבת הביניים שאני מאוד טובה במקצוע. זה מוזר, אני חושבת לעצמי, אני אפילו לא כזה אוהבת לקרוא ספרים אבל איכשהו לא משנה איזה סיפור היא הניחה מולי הצלחתי להבין אותו מיד. נו, שיהיה. מה שכן, עוד אז הבנתי שאני לא חזקה במקצועות ריאליים. או ריאליות בכלל.

1998
בלאגן בבית. קשה לי להגיד מה בדיוק כי קרו שם כ״כ הרבה דברים ועל אף אחד מהם אף פעם לא בא לי לדבר. זה כבר קרה אז מה הטעם? ויצאתי בסדר. אז שיהיה. אבל איכשהו יום אחד אני יושבת בחדר שלי וכותבת סיפור על ילדה בת 16 בשם סול. תמיד רציתי שיקראו לי בשם אחר. אני ממציאה לסול חיים שלמים אבל הסוף שלה נגמר טוב. ואצלי… וואלה, מישהו עדיין כותב אותו.

2000
יש לי 8 חודשים עד שאני מתגייסת, אין לי איך להעביר את הזמן וכולם כבר התגייסו. ככה זה כשאת הכי קטנה בשכבה. מה קשור ילידת דצמבר? אני מוציאה את סול מהמגירה וקוראת לה הפעם נטלי. אמא פעם אמרה לי שהיא רצתה לקרוא לי ככה אבל בסוף העדיפה את השם שלי. ולנטלי אני בונה עולם שלם עם מלא תסבוכות והיא מוצאת לה איזה בחור שם. לא היה לי עדיין חבר אז הייתי חייבת שלנטלי יהיה.

2009
אני בלוס אנג׳לס והפרידה ממנו הורידה אותי לברכיים. אני יושבת בחדר מלון בסקרמנטו, לבד וכותבת בחזרה על נטלי. סופרת את הימים עד שאני חוזרת הביתה לארץ. היא כבר לא בת 18 עכשיו. היא כבר בת 26 והיא יודעת אולי איזה חצי דבר על העולם הזה. וזה כריסמס בחוץ וזאת היומולדת שלי ואני כותבת כדי לשכוח שאני לבד. אני יוצאת מהחדר וכשאני חוזרת מחכה לי זר פרחים ענק על השולחן בחדר. ״מזל טוב! אני אוהב אותך, א׳ ״. חמש מילים ואות שמוציאים ממני סופסוף רגש אמיתי ולא בא לי להיות לבד עכשיו. אני מתקשרת להגיד תודה ואנחנו מתחילים לספר לעצמנו סיפורים. שנינו יודעים שזה שקר. אני כבר לא גרועה בריאליות. נו אולי בכל זאת למדתי. אז אני מחליטה לשלוח את נטלי לערוץ טלוויזיה. מאמינה בה בטירוף. אבל המנהלת שם אומרת לי שזה לא הזמן שלי. אח! כמה שכאבה הכאפה הזאת.



2013
אני בפלורנטין. כותבת על אירית. אותה מנהלת ראשית שוב אומרת שזה לא הזמן שלי. הריאליות כבר בדם.


2014
אבא הלך והיה צריך עולם אחר. משהו שהוא הכי רחוק ממני. ושם מצאתי את סופיה והחלטתי שאני 
נלחמת עליה עד הסוף. שנתיים נלחמתי עליה למרות שלא היה קשר ביננו. היא החזירה אותי ללוס אנג׳לס לתקן את מי שהשארתי שם. בשנה הראשונה היה רע וכבר לא חשבתי שמשהו יקרה ואז המצאתי את לני והיא הדבר הכי טוב שקרה לי.

2018
כבר לא רודפת אחרי אף אחד. הריאליות במקום וגם הדמיון. הכל מדויק. מישהי שהכירה את סופיה מספרת לחברה שמספרת לחברה שמספרת לאחותה ובפעם הראשונה בחיים שלי משלמים לי כדי לכתוב. ופתאום אני מבינה מה זאת דרך ואת הדיוק של החיים ומבינה שכל הזמן הזה יש מישהו שכותב כאן עלילה שאין לי מושג מה הסוף או ההתחלה שלה, אבל אני מוכנה אליה יותר מתמיד.

2019
משהו.

// ג'ני קויט

Your email was successfully saved