״לא ראיתי אותה מחייכת כבר שלושה שבועות״, שמעתי את השכנה אומרת לבעלה באנגלית כשהיא חשבה שאני לא שומעת. זה היה חצי דקה אחרי שאמרתי לה שלום, שאני עייפה וחייכתי בהתאם. לא נפגעתי מזה, אבל כן לקחתי את זה לתשומת ליבי. באמת לא חייכתי כבר שלושה שבועות? 

הולד איט.
מה הבעיה שלי?

הלכתי לטיול בדרך הזיכרון כדי לנסות להבין על מה היא מדברת.

הגעתי ללוס אנג׳לס לפני שנתיים וקצת, אחרי המון שנים בתל אביב בהן הרגשתי שאני לא מגיעה לשום מקום. כמה אפשר להגיד שהכל בסדר כשהמינוס חונק, בלחות בואכה גיהנום, בלי להגשים את הייעוד שלך, בעבודה שאת שונאת וכל הזמן מספרת לעצמך שזה זמני, ונשמה, כבר עברת את גיל שלושים, זה פג תוקף באיזשהו שלב.

אז לקחתי את עצמי ואת הספר שכתבתי, התקשרתי לחברה טובה מלוס אנג׳לס ואמרתי לה שאני באה. אמרתי לעצמי שזה זמני ופרסמתי את הספר, והיו אחלה ביקורות למרות שזה לא לגמרי התפוצץ כמו שחשבתי. אבל לא משנה. זה זמני, אמרתי.

בינתיים נפלה בחלקי הזדמנות חד פעמית לכתוב סדרה שממש רציתי, ולעבוד וליצור עם אחת הנשים הכי מיוחדות שהכרתי. במשך שנה ושלושה חודשים יצרנו את סדרת החלומות שלי והעברנו אותה הלאה. ועדיין אני לא שמחה. אולי כי אני מכירה את ה׳לא׳ שתמיד בא אחרי זה, בכל זאת, כבר הייתי שם. זה בד״כ לא נגמר טוב בשבילי.

אבל אז הגיעה עוד הצעה, הפעם לכתוב סדרה אחרת. עם מישהי שכולם מכירים, על סיפור שמעורר הרבה עניין. כולם אמרו לי שאני משוגעת אם אני לא לוקחת את זה, אז לקחתי, אפילו שלא רציתי כל כך. למה לא רציתי? אלוהים יודע. בכל אופן, גם אחרי זה לא הייתי מבסוטה. ההיפך, לא הפסקתי להתלונן, להתעצבן, לבכות, להתרגז. אבל איכשהו גם זה הסתדר בסוף ועכשיו הכל טוב. זה קרה בעיקר כששמעתי מהרבה אנשים קרובים אליי שאני ממש מתלוננת הרבה, ונזכרתי באיזה משפט שאמרו לי פעם: ״תזכרי את הפעם האחרונה בה רצית את מה שיש לך עכשיו״. בום.

יש לי עכשיו את כל מה שרציתי לפני שנה וחצי והיד עוד נטויה, אני צריכה להיות אסירת תודה, לחיות במין אופוריה כל הזמן, הזדמנויות מגיעות כאן בקצב ואם רק אדע לנצל אותן נכון, אני על דרך המלך מאדרפאקר! טפו טפו טפו. 

אבל עדיין, 
אני לא שמחה.

אז מה הבעיה שלי לעזאזל? אין מינוס יותר, אני בחורה סבבה לגמרי, מתפרנסת בפעם הראשונה בחיי מלעבוד במקצוע שבחרתי. הכל טוב. ואז הבנתי למה אני ככה.

לפני כמה שנים ראיתי את ״עד קצה העולם״, שמספר על אדם שהלך עד קצה העולם כדי להיות לבד עם עצמו ולחוות דברים בדרך שלו. בקיצור (וסליחה על הספוילר) בסוף, כמה רגעים לפני שהוא מת עם עצמו, בתוך אוטובוס נטוש ומבודד מהסביבה ולא מצליח למצוא נפש אדם סביבו, הוא חורט את המילים הבאות: ״אושר הוא אמיתי רק אם אפשר לחלוק אותו״. ואז זה נפל לי.

הלב שלי, האנשים שבזכותם אני מי שאני, נמצאים בחצי השני של העולם. יש להם חיים, הם גדלים, מתחתנים, מביאים ילדים – ואני כאן. אני לא חלק מזה והם לא חלק ממה שאני עוברת. אם זה באמת נכון, זה אומר שבעוד שלושה שבועות סוף כל סוף הלב שלי יהיה שלם, כי אהיה איתם. ואולי רק אז אחייך באמת. 

// ג'ני קויט

Your email was successfully saved