הלכנו ברוטשילד, ארבעה ילדים בטוחים בעצמם - בעינינו, אנחנו ניהלנו את החרא הזה. אנחנו היינו האמת, ומי שיערער עלינו יקבל אגרוף מהר יותר מהזמן שלקח לכם לקרוא את המשפט הזה.
חיוך על הפנים וכובע נייקי על הראש, לא מתבייש לומר שלא שילמתי את ה-120 שקל שהוא עלה. אלו היו הזמנים, אתה לוקח מה שאתה רוצה, כי מי יתן לך משהו?  אתה לוקח מה שאתה רוצה, כי מישהו כבר לקח לך משהו אחר.

הרגשתי כמו גבר, כי בכיס שלי היה כסף וכרטיס אשראי. אולי נראיתי כמו ילד שמנמן, אבל הייתי גבר עובד, ו20 שקל לשעה הפכו אותי לגבר ״עשיר״. תבינו, באותו הרגע הרגשתי שהשליטה היא בידיי, החיים שלי בידיי וזה כל מה שהם. 
אז הלכנו ברוטשילד, ארבעה ילדים בטוחים בעצמם- עד שהם באו.
שלושה גברים שריריים ומחוספסים, אם חשבנו שאנחנו גברים, רק הנוכחות שלהם הבהירה לנו כמה אנחנו טועים. משקפי השמש, הצורה בה החזיקו את הסיגריות והמבטים שהם שלחו לעברנו. אנחנו לא מנהלים כלום, הולי שיט, אנחנו רק ילדים. הם תפסו אותנו ולקחו את ארבעתנו לסמטה באמצע רוטשילד, רוחב הומה אדם בראשון הישנה. ככה מול כולם. 

הייתי בן 12 או 13 כשהם לקחו אותנו לסמטה ובקשו מאיתנו לרוקן את כל הכיסים. עוד לא היה לי זקן או שפם כשהוא שאל אותי מאיפה הכסף, האשראי או הטלפון. והייתי חסר כל אונים כשהוא דפק לי את הכאפה שהפילה אותי לרצפה בעודם צוחקים כמו בבונים מאושרים. 

מי הם היו אתם שואלים? הם היו האויב, וזו הייתה הפעם הראשונה שנשארתי מספיק זמן כדי שהם יצליחו 'לתת לי אחת'. תבינו, בדרך כלל הייתי רץ כל כך מהר שלא היו רואים אותי נעלם לתוך הסמטאות שהכרתי כמו כף ידי, ככה כל לילה. אף פעם לא ידעתי למה, כלומר למה באמת אני רץ. עד הפעם ההיא.
אחרי בירור קצר ועקר הם השאירו אותי עם יד על הלחי, בקושי עומד כשכל מה שיקר לי זרוק על הרצפה כמו זבל רחוב. הם השאירו אותי לקושש אחר שקלים במדרכה. בלי סיבה, בלי למה או סליחה.

אני עוד זוכר כשחזרתי לשכונה ואמרתי למישהו בוגר ממני, ואני זוכר איך חשבתי שהוא יתקומם או יגיד לי לעשות עם זה משהו. במקום זה הוא צחק, הוא צחק ואמר ״נו מה תעשה?״. עד היום אני זוכר את האכזבה שלי, כמו עוד כאפה.

וזו, בזעיר אנפין, אלימות משטרתית. ואם זה מזעזע אתכם כמו שזה זעזע אותי, זה הזמן לשאול שאלות קשות. אז תגידו לי אתם - מה אנחנו עושים?

// דוד מששה

Your email was successfully saved