אני צועדת על הרצל, פונה לרוטשילד ומתחילה לרוץ, שוב, שוב אני רצה על רוטשילד כמו מטורפת בגללו, עברה שנה. ושום דבר לא השתנה. השיער נדבק לי לפרצוף מהחום והזיעה. לא אכפת לי. אני רוצה ללטף לעומר את הראש. ובירה קרה.
״איפה את? בואי לפה״ רשם אחרי התכתבות קצרה ״עברה בדיוק שנה מאז שנפרדנו״ הוסיף.   

אני נכנסת לבר, הוא עומד בין האנשים, מתנדנד, שיכור, הוא לא מגולח ולא מסופר, התלאביבי הקדמון, הוא לובש חולצה מכופתרת ממש מכוערת בצבע כחול. או שחור. אולי כחול כהה.
"אתה בסדר?" נוגעת בזקנו, הוא תופס את ידי, מושך אותי אליו, מנשק, אני שמה את הראש על החזה שלו. מחבקת אותו. ובוכה. אני רוצה לכעוס עליו. אני לא מצליחה.
״אני אוהב אותך... ושונא וחושב עלייך״ עומר צועק וגם צוחק ,צחוק של שיכורים. או של משוגעים. 

״את כזאת יפה, תמיד היית יפה וכלבה״ הוא מושך לי בשיער, מקרב אותי אל פניו, תופס אותי בגרון ״איך עשית לי את זה? איך?!״ הוא משליך בי כעסו ושוב אותה האפיזודה של התנצחויות ואשמה, אנשים מסתכלים, או לא מסתכלים, אסף אמדורסקי עומד לידנו ובטח חושב שאנחנו שרוטים. אנחנו יותר שרוטים מאסף אמדורסקי.

אני זוכרת לילה אחד, היה חג, נראה לי שבועות, נסענו באוטו עם ההורים שלו, נשענתי על כתפו ואורות העיר ריצדו בעיניים, ברדיו התנגן זוג משמיים, זה קרע לי את הלב, פילח אותו כמו סכין, ואז הבנתי, עומר לעולם לא יאהב אותי כמו שהוא אוהב את עצמו. ואני לעולם לא אוהב את עצמי כשאני איתו.
אני מתגעגעת לעוגת הגבינה של אמא שלו.

״בואי נלך הבייתה, אלייך, איפה את גרה?״ אנחנו הולכים. הוא אומר שלום לאנשים. אני אומרת שלום לאנשים. 
בזמן שאנחנו צועדים על נחלת בנימין אני זורקת משפט מתחכם, הוא צוחק ואומר ״לפחות מצחיק איתך״ הוא תופס לי את היד ומחזיק אותה חזק "זה הכי חשוב, הכי חשוב שיהיה מצחיק יחד!" הוא מדגיש ומחייך את החיוך עם הרווח בין שיניו הקדמיות, תמיד בא לי לדחוף לשם את האצבע, או את הלשון.

מצחיק זה באמת חשוב, אבל זה לא עזר לנו אף-פעם, אז בטח יש משהו יותר חשוב מזה, אבל מה זה? אנסה להבין את זה ביום אחר.
אם יש גלגולי נשמות אני רוצה להיות עומר בגלגול הבא ושהוא יהיה אני. רק ככה נצליח להבין אחד את השני.

אנחנו אצלי בדירה, זה כל כך שונה מהפגישה השנייה שלנו, לפני שנתיים, כשחזרנו מהמועדון לדירת הסבלט הקטנה שלי ברש"י, ועכשיו, אפשר לזוז מחדר לחדר, לדבר ולהזדיין בכל מיני מקומות.
״מה את רוצה ממני? למה שלחת לי שהתגעגעת אלי?״ הוא שואל שאלות שבשבילי הן כמו תרגיל באלגברה בתיכון, הייתי מבריזה מהשיעורים ובורחת לצייר בכיתת האומנות אצל האני, שהייתה מעשנת נובלס. או משהו כבד אחר. ונראה לי שגם גראס. אבל אין לי הוכחות חותכות לזה.

בבוקר, הוא שוכב על הספה לבוש ואני שוכבת עליו רק בתחתונים, כמו פעם, בזמנים הטובים ״אנחנו צריכים להיות יחד שוב ולעשות הכל מההתחלה, כמו שצריך״ אני אומרת לו בתמימות מוחלטת, כמו ילדה קטנה שאומרת לאבא שלה ״אני אוהבת אותך עד הירח ובחזרה.״ 
הוא לא אבא שלי. ואני לא ילדה. 
זאת הפעם האחרונה שאני רצה על רוטשילד, בשביל מעט אהבה.

// דיאנה לויט

Your email was successfully saved