חם ורועש כאן והלחות מהים מדביקה לי את הבגדים לגוף. בדרך הביתה מהעבודה אני עוצרת בקיוסק וקונה סיגריות זולות מצרפת. לפעמים נדמה לי שמדרכות העיר בוערות תחתיי, תכף האספלט ימיס את סוליות הסניקרס שלי ואצטרך לרוץ ולדרוך על זכוכיות בקבוקי בירה מנופצים ורסיסי לבבות שבורים שחלפו ברחוב לוינסקי. מעניין לכמה אנשים נשבר כאן הלב.

אני תמיד יכולה למצוא איזה סיפור טוב, בכל מקום- בברים צפופים ובמועדונים חשוכים לקראת זריחה. ובמקומות רחוקים שחושבים בהם בשפה אחרת ולא מנסים לגנוב לך את התור במכולת. האנשים זה הסיפור האמיתי.

יומיים לפני חג המולד, כשחזרה מביקורה השבועי אצל הרופא, לפתע הניחה פאולה את ידה השברירית על ידי ואמרה "אני מפחדת שלא אוכל לצייר בקרוב, אני כבר בת 82״ בחוץ היה קר וגשום וערפל של לונדון. עבדתי אצלה שני קריסמסים רצופים. 
ניסיתי להרגיע אותה ״שטויות, את תציירי עוד הרבה שנים פאולה" והבאתי לה תה מנטה שאהבה לשתות ואת הארוחה הקלילה המסורתית של שעה חמש- כריך גבינה צהובה מרוח בחמאה עם עלי חסה פריכים. תמיד חתוך יפה ומדויק, בלי הכרום כמו שהיא אוהבת. על צלחת פורצלן. 

אהבתי להגיש לה דברים בצורה יפה ומסודרת, גם את הכדורים שלה, פאולה לוקחת המון כדורים צבעוניים בשעות שונות, הייתי מחלקת אותם יפה בכוסות קטנטנות ומניחה על מגש קטן עם עיטורי פרחים, הייתי צריכה גם לדאוג שלא תקח יותר מדי כדורי שיינה ומחביאה לה אותם בכל מיני מקומות בבית. "אני אוהבת את הכדורים שלי. ושמפניה", הייתה אומרת. היא הצחיקה אותי. לפעמים התנהגה כמו ילדה קטנה. ואני התנהגתי כמו אמא.
היא סיפרה לי את הסיפורים הכי יפים ששמעתי על אהבה. היינו רואות יחד סרטים בשחור לבן ומאזינות לסינטרה.

אולי אני מפחדת שאם אפסיק לחיות את החיים שחייתי לא ישאר לי על מה לכתוב. הייתי רוצה להיות מהאנשים שעושים ג׳וגינג ואוכלים כל הזמן קינואה והולכים לכל ההפגנות החשובות. ולא יוצאים למועדונים ולא מעשנים. ושותים רק קורונה. ומתאהבים בשידוך. אני אף פעם לא אהיה כזאת. אז למה אני כל הזמן נלחמת בעצמי? 

אני אוהבת את החיים המהירים. וגם את השקט. יש אנשים שלא מבינים את זה. לפעמים אני צריכה להסביר למי שלא הכיר את הבדידות מקרוב שהרעש הזה הוא נחמה. פעם הרחובות האלו היו זרים לי. לא הכרתי אף אחד ואיש לא אמר לי שלום כשחלפתי מולו בשדרה. והיה אוגוסט כמו עכשיו. אבל הכל היה אחרת. 
אני לא זוכרת איך זה להיות לבד. תמיד היה פה מישהו.

פעם הייתי לובשת את האישה שהייתי מדמיינת שהיית רוצה, מודדת אותה ומתנהגת כמוה והייתי חושבת פעמיים לפני כל מילה שיוצאת לי מהפה, כל זה בטח בגלל הויתור הזה שמתחפש לטוב, שנראה כמו אושר ומרגיש כמו. אבל זה סתם עציץ מפלסטיק. 
אני לא מוכנה להפסיד עוד יום אחד בחיים שלי.  

// דיאנה לויט

לעוד דיאנה >>

Your email was successfully saved