מערכת היחסים שלי עם אבא שלי היא אחד הנושאים שיותר קשה לי לדבר עליהם. מבחינתי זה לפתוח תיבת פנדורה, קשר שקשה להסביר. כפי שתוכלו לראות בפוסט הזה, אין לי שום תמונה משותפת עם אבא שלי – לא מהילדות, לא מהנעורים, לא מהצבא ולא מהתקופה האחרונה. 

זאת מכיוון שהיחסים ביני לבינו תמיד היו מסובכים וקשים, אף פעם לא נאמרה המילה "אהבה" בינינו, ובטח שלא אותן שלוש מילים שלהרבה קל להגיד: "אני אוהב אותך". אותן מילים לא יצאו לא מהפה שלו ולא מהפה שלי.
אבא תמיד היה בתפקיד המחנך בבית, הרס"ר הקשוח, זה שמבט אחד שלו היה גורם לי להשפיל מבטי ארצה, אבל המצב עם האחים שלי היה שונה. אבא שלי ושני אחיי הגדולים היו מתחבקים רבות, מנשקים אחד את השני על הלחי כאשר היו מתראים, והיו מתקשרים אחד לשני לפחות פעם אחת ביום, כדי לדבר או להתייעץ.

איתי המצב היה שונה. אף פעם לא הבנתי למה היה לו קשה לבוא, לתת כתף, ובסה"כ להראות תמיכה בבנו הקטן, שרק חיפש את המגע ואת המילה הטובה... שלא הגיעה.
השנים עברו ולא הייתה לי תשובה, עד שלאחרונה הבנתי. הבנתי מה הסיבה שכנראה בגללה הוא לא היה יכול להסתכל עליי, לחבק, לנשק... לא הייתי צריך שהוא יגיד לי אותה כדי שאדע: בכל פעם שהוא הסתכל עליי הוא ראה אותו – את נדב, אחי התאום ז"ל, חצי מהאוצר הכי גדול שהיה לו, שהוא איבד שנלקח ממנו בטרם עת.
הוא לא אמר את זה בגלוי, אבל גם ילד, לא משנה כמה צעיר הוא, יבין בלי שיגידו לו מילה שאבא שלו כבר לא אוהב אותו כמו פעם!

אמא סיפרה לי שעד שנדב נהרג, אבי היה מאוד מחבק ואוהב, כאילו היינו האוצר הכי גדול שלו, ושלא היה הבדל בכמות האהבה שהוא היה נותן לי ולנדב. אבל לאחר אותו יום של התאונה המצב השתנה.
ואני לא מאשים אותו, אולי גם אני הייתי מגיב אותו הדבר. אבל בעקבות כך גדלתי להיות האדם שאני היום, אדם "קר" כמו שהרבה אנשים אומרים.

היום, אותו קור וחוסר החיבה שקיבלתי הושלך ומושלך על בת זוגי, מצב אותו אני מנסה לשנות ונלחם בו כל יום ויום – מנסה לתת מילה טובה, לנשק ולהגיד כמה אני אוהב אותה ושהיא הדבר הכי חשוב לי.
אבל את הנעשה אין להשיב, היחס של אבא שלי כלפי השפיע עליי רבות עד המעבר לברלין.
אומרים שלפעמים צריך להתרחק בכדי להרגיש קרוב, ורק לאחר המעבר הרגשתי כמה אני אוהב את אבי, ואתם יודעים מה? גם הוא הרגיש את אותו הדבר.

הוא התחיל להתקשר אליי כל יום, לשאול לשלומי ולהגיד כמה הוא דואג ואם חסר לי משהו.
לפניי שהוא הגיע לבקר אותי בשבוע שעבר אחי הגדול התקשר אליי ואמר לי: "תראה לו חיבה, כי הוא התגעגע אליך מאוד!"
לפני שהוא הגיע לשדה התעופה הרגשתי פרפרים בבטן כמו לפני דייט מלחיץ. כשראיתי אותו חשבתי שהוא ייתן לי לחיצת יד צוננת, אבל המפתיע מכל קרה: הוא בא, חיבק אותי ונתן לי נשיקה על הלחי, כזו שייחלתי לה שנים. הוא אמר לי כמה הוא אוהב אותי ושהוא התגעגע אליי, ואני בתגובה פרצתי בבכי ואמרתי לו כמה הוא חשוב לי וחסר לי, וגם אם הוא לא ידע את זה – כמה אני אוהב אותו!

עד היום אני יודע שכשהוא רואה אותי הוא רואה את אחי, אבל הוא הבין שהוא לא רוצה לאבד רוחנית בן נוסף שנמצא במדינה אחרת, אז הוא הראה לי שלמרות כל השנים הוא עדיין אוהב אותי והוא אומר את זה עכשיו.
אז אבא, רק שתדע שגם אני אוהב אותך, תמיד אהבתי ותמיד אוהב, ואני רוצה להגיד לך את זה כי אני רוצה שזה ייאמר, לפני שיהיה מאוחר מדי.
// דן פודמסקי
 

Your email was successfully saved