"אמא, דן הוא האבא החורג שלנו?"
"לא".
"אז מה הוא בשבילנו?"
"הוא רק בן הזוג שלי, הוא לא האבא החורג שלכם. הוא יהיה כזה רק כשנתחתן".
"אז למה אתם מחכים?! תתחתנו כבר, אנחנו רוצים שהוא יהיה האבא החורג שלנו!"

בשנת 2015, כשחוויתי את אחת התקופות הקשות בחיי, אחי הגדול החליט בצעד נואש לקחת אותי לרב "בעל כוחות" בחדרה. הרב הזה נודע בכוחותיו ובכך שהוא יכול לראות את חטאיו של האדם בעבר ומה צופן לו העתיד, וכל זה בלי לראות אותו פיזית.

לא האמנתי בכל זה, אך אותו רב כן שיכנע אותי לקצר את השם מדניאל לדן בשביל המזל, וניבא לי נבואה שלא אוכל לשכוח: "אני רואה אותך עומד על גבעה בגיל 50 עם שלושה ילדים, אותם ילדים מעריצים אותך ואתה מעביר להם את כל חוכמת החיים שלך".
הייתי סקפטי נורא, בעיקר בגלל שבאותו הזמן הצהרתי שעד גיל 40 אני לא מביא ילדים, ובטח ובטח לא מתחתן.

הכל השתנה כאשר הכרתי את איזבל, בת זוגי מזה שנה וחצי, אותה אחת שכתבתי עליה רבות.
בשיחת הסקייפ הראשונה שלנו היא כבר סיפרה לי שהיא באמצע הליך גירושין ויש לה שני בנים, אלחנדרו וגבריאל.
משום מה, לא נרתעתי באותו רגע כמו שחשבתי שיקרה.
אני מאמין שרוב הגברים בני ה-26 היו מוכנים לצאת עם אישה שמבוגרת מהם ב-10 שנים, אבל לא בטוח שהיו מוכנים לכך אם היו יודעים שיש לה שני ילדים בוגרים, בני 7 ו-10.

כשאיזבל הגיעה בפעם הראשונה לארץ ופגשה את כל החברים שלי, אחת הידידות הטובות והדואגות שלי לקחה אותי הצידה ושאלה: "דן, אתה בטוח שאתה רוצה להיכנס לזה? אתה בטוח שאתה רוצה להיכנס לזוגיות עם אישה שנמצאת בהליכי גירושין, ועוד עם שני ילדים בוגרים שיש סיכוי שלא יקבלו אותך?" לא חשבתי פעמיים והשבתי "ברור!"

חודש לאחר מכן הגעתי בפעם ראשונה לאיזבל, וגרתי עם שלושתם בדירה בברלין. הם לא הבינו מי הגבר הצעיר שנכנס לביתם רק כמה חודשים אחרי שאביהם עזב את הבית, אך כמו שני ילדים גדולים הם ניגשו אליי, לחצו את ידי והציגו את עצמם.

בכל פעם שהגעתי התקרבנו עוד ועוד – שיחקתי איתם, דיברתי איתם בגרמנית (כמה שהצלחתי באותה תקופה), קניתי להם מתנות, ובכל פעם שחזרתי לארץ הם נתנו לי חיבוק גדול ואוהב.
זה המשיך עד שקרה דבר שלעולם לא אשכח – הגעתי לחופשת חג המולד בברלין, עשינו חיים והתקרבנו אחד לשני, עד שלרגע הרגשנו כמו משפחה; וכשהגיע הזמן שלי לעזוב שניהם פרצו בבכי תמרורים וביקשו שלא אלך. אני בתמורה הבטחתי להם שאחזור בקרוב, וכך קרה. 

חודשיים לאחר מכן עברתי לחיות עם איזבל, גבריאל ואלחנדרו, וכיום אני עורך להם שיחות "אבהיות" ומתרגש בכל פעם שהם קוראים לי "פאפא דן". זה הכי קרוב למשפחה שהרגשתי כל חיי.
אותו רב שאמר שהוא ראה אותי עם שלושה ילדים כנראה שכח לציין ששניים מהם אמצא כבר בגיל 27, שהם יהיו בשבילי יותר חשובים מכל דבר, ושארגיש כאילו הם דם מדמי.

אני אוהב אותם כל כך עד כדי שאני רוצה להגשים את נבואת הרב עד גיל 30, מה שאומר שאני ואיזבל מתכוונים להביא להם אח או אחות בעתיד הלא כל כך רחוק.

// דן פודמסקי

Your email was successfully saved