בדרך כלל, אני לא אחת שמתחבאת מעימותים, לא מתעסקת באיך שהדברים נשמעים. לא חוששת, לא צריכה ימים שלמים כדי לחשוב איך אני מוציאה את עצמי מהפינה שדחקתי את עצמי אליה, כי לרוב זה פשוט לא קורה. אבל ברגע שאני יודעת שאני עלולה לפגוע במישהו שחשוב לי, גם כשאני לא מתכוונת, אני מוצאת את עצמי עושה את מה שאני הכי שונאת שעושים לי- שותקת.

תמיד שמתי את האחר בראש הרשימה, גם לפניי. אומנם התהליכים שעברתי עם הזמן גרמו לי לשנות מעט את הנקודה הזאת, אבל הרצון לבוא ולרצות אחרים תמיד נוכח. שהקרובים אליי יהיו מחויכים, שאני זאת שתגרום להם לחייך. וגם אם החיוך שלהם כרוך בחוסר נוחות מהצד שלי- זה מספיק שווה את זה.

התכונה הזאת, הרצון לרצות אחרים, גרמה לי להיפגע לא מעט. כי העולם הזה לא תמים במיוחד, ובכל מקום יהיה את זה שידע לנצל. מספיק רגליים דרכו עליי עד שהבנתי שאני לא מוכנה לזה יותר, שאני לא מתכוונת להמשיך ולתת לאף אחד לרמוס אותי. ועדיין, גם כשאני במקום חזק יותר, עדיין יש נקודות שמחזירות אותי לזמנים ההם, שלא ראיתי את עצמי.

אבל לאחרונה, מצאתי את עצמי חוששת להגיד את שיושב לי על הלב היות וידעתי שאני עלולה לפגוע בחבר שאני מאוד אוהבת, ואולי אפילו לאבד אותו. פתאום, לא ידעתי איך לגשת לעניין ומה בכלל אני חושבת על הסיטואציה שנוצרה. כועסת שאני חוזרת אחורה, לימים שהייתי אחרונה ברשימה, אבל בעיקר על הפחדנות. על זה שאני עושה בדיוק את מה שלא עושים לחברים.

אני זוכרת היטב את המצבים שבהם זה היה הפוך, שאני הייתי הצד הפגוע. זאת שלא ענו לה, לא דיברו איתה. זאת שחיכתה למענה, למסר, שהייתה מוכנה לשמוע כבר הכל- העיקר לשמוע. זוכרת שלא יכולתי לסבול את משך הזמן שבו הייתי במצב המתנה. את זה שכעסתי, שאמרתי שזה לא פייר, שלא מגיע לי. שחברים אומרים הכל בפנים, גם אם זה לא נעים.

הרבה הלקאות הטחתי בפני עצמי, הלקאות על שהמוח שלי עובד שעות נוספות בלהבין איך לצאת מהסיטואציה הזאת הכי בסדר שאפשר. על מה להגיד, ואיך להגיד, כדי שהדברים יישמעו מספיק טוב בפני הצד השני. שוקלת שלא להגיד בדיוק את מה שיושב לי על הלב ומפריע לי. על זה שאני חושבת, מתנהלת ופועלת מתוך פחד.

עבדתי לא מעט על להיות הבחורה החזקה הזאת שלא מפחדת להגיד שום דבר, גם אם הוא לא נעים, וכאבה לי הידיעה שהפעם אני מאכזבת. כי מבחורה שלא משחקת משחקים, הפכתי פתאום להיות אחת שמשחקת, ופחדתי שהדברים הטובים שאימצתי לעצמי יימחקו בשניה. שכבר לא אהיה מי שאני, שאהרוס את כל מה שבניתי, עם תקווה שטרם הרסתי.

אחרי ימים של ניתוק מהבחורה שאני עובדת על לטפח אותה, החלטתי שאני לא מתחבאת יותר. שאני מכנסת את כל האומץ שאני מוצאת בי, קובעת שנשב לדבר על הדברים. שאני לא מסתתרת מפני מילים קשות, לא מנסה לייפות את עצמי, אלא להיות מי שאני, כמו שאני. גם אם זה מלווה בתחושות קשות ולא נעימות. 

כי אני לא מוכנה להיות מישהי שאני לא רוצה להיות, לא מוכנה לפעול מתוך פחד לאכזב או להיות יפה. כי אני בנאדם, אני לא מושלמת, ולא, אני לא מלאך. כי מה שהכי יפה בסופו של דבר הוא כנות, גם אם לפעמים יש לה אפטר טייסט של טעם מר.

// דנה פיינר

Your email was successfully saved