מאז שאני זוכרת את עצמי, תמיד הייתי בחורה של קומדיות רומנטיות. יושבת תוך בהייה ממושכת ומורטת עצבים מול המסך, ואז נושמת לרווחה כשסוף סוף הזוג המיוחל מגיע לנחלה. פעם אחת, בסרט מסוים בו צפיתי, הטוב נמשך לכמה דקות בודדות והוחלף בדריסתה של הגיבורה, כשאהובה נשאר שבור לב. ואני? הלב שלי נשבר ביחד איתו.

אני שונאת סופים עצובים. כקיטשית שאני, קשה לי להכיל סיטואציות שלא מסתיימות כמו שהייתי רוצה, לא יכולה להעלות על דעתי שאיפשהו, קיימת נסיכה שלא מוצאת את הנסיך שלה. אז כשהסרט נגמר במוות הטראגי של הגיבורה, לא ידעתי איך להתמודד. איך לעכל שאחרי שעה וחצי בהן אני מחכה לסוף הטוב שלי, אני נשארת עם טעם מר בפה.

לפעמים, כדי להגן על עצמי, אני עוטפת את עצמי בבועת החיים הוורודים, מעבירה תחנה ברדיו אם אני שומעת שבדיוק ירו עלינו טילים, מכבה את הטלוויזיה אם דיווחו בחדשות על עוד אדם שטבע. שמה אוזניות כשאני שומעת ברקע שיחה על מישהו שגילו לו סרטן, מסרבת לשמוע על עוד חבר כנסת מושחת, ועל עוד אחד שהטריד מינית. נכון שאני כבר לא ממש ילדה, ונכון שיש דברים שאני מסוגלת לקבל כמו חוסר קיומה של פיית השיניים, אבל עצב, כאב ורוע הם לא דברים שיורדים לי חלק בגרון. מתקשה לקבל שלפעמים, החגיגה נגמרת. שכבר כיבו את האורות, גם אם לא הייתי מוכנה.

הילדה הקטנה שבי רוקעת ברגל, אומרת שזה לא פייר שהחיים לא נראים כמו הסיפורים שסיפרו לה. שזה לא הגיוני שאחרי עשרים ושש שנה, סבתא הלכה פתאום ולא תחזור יותר. לא מצליחה להבין איך החברות הכי טובות שהיו לה במשך שלוש עשרה שנים לא היו שם, כשהייתה צריכה אותן יותר מתמיד. לא משלימה עם המושג הזה שנקרא 'מבנה גוף', ומחכה ליום שבו תוכיח לעצמה שהרגליים שלה יכולות להיראות אחרת.

היא לא יפה, המציאות שלנו, אלא מלאה בצלקות שצברנו עם השנים. היא שורטת, פוצעת ומורטת עצבים, לא רכה ולא נעימה, מלאת סימני מתיחה וצלוליט. היא לא תואמת לדגם שמכרו לנו ב'איביי', ואין לה טעם של ויטמינצ'יק בטעם פטל. ובין כל מה שרואים בעיתונים ובתמונות, נורא קשה להישאר נקי ומבודד מקולות נוספים.

כי מראים לנו את מה שרוצים שנראה, מוכרים לנו את מה שרוצים שנקנה. יש חוקים נורא ברורים פה, כמו שלימודים משמעם קידום וכמו שרזון זה יפה. שחתונה היא אושר וילדים שווה נחת. שצבעוני זה שמח, שלבן הוא נקי ושחור מלוכלך. נורא ברור שסוף חייב להיות טוב, וגם אם המצב, נקודתית, נראה ממש רע באותו הרגע, בסוף זה ישתנה - בסוף יהיה טוב.

אבל במציאות המורכבת שלנו שום דבר לא הולך חלק, או לפחות לא כמו שרואים בסרטים. לא תמיד הזוג המאוהב מוצא את עצמו מזדקן ביחד, והרבה פעמים אנחנו לא מקבלים את מה שאנחנו רוצים. אנחנו מתאכזבים הרבה, כואבים לא מעט. נלחמים בשיניים, נאבקים ומזיעים על מנת להשיג את המטרה.

יהיו כאלו שיגידו שמדובר בתמימות, ויש שיגדירו את הכמיהה שלי לעולם מושלם כחוסר בגרות. אבל בעולם שלנו, עטור הלחצים העוטפים מכל הבא ליד, הנחמה הקטנה שלי היא שעה וחצי של ריקון מוח מול זוג מאוהב ושמח. וגם אם זאת פנטזיה, גם אם הסרט רחוק מהמציאות, הסוף השמח נותן לי רגע של שקט. רגע שבו אפשר לנוח, להעביר את המושכות לחדי הקרן, ולרגע קטן להצליח להרפות.

// דנה פיינר

Your email was successfully saved